לא שורדת
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
אל תדאג, אני לא הולכת לעשות מעשה קיצוני מידי.. חשבתי על זה.. אבל הסקרנות די גוברת עלי.. הסקרנות איך כל המשחק הזה ייגמר.. הוא משהו שלא נותן לי לעשות דברים שהייתי רוצה.. נמאס לי מכל התחרותיות שיש כאן, ההישגיות הזו להצלחה.. אני לומדת, אבל גם לא מצליחה ללמוד.. אני מנסה להצליח במבחנים, אבל אני גם את זה לא מצליחה.. מנסה להתרכז, וגם בזה לא מצליחה.. אני מאובחנת כילדת ADD הפרעת קשב וריכוז הידועה והמוכרת.. נמאס לי לא להצליח לעקוב אחרי המורים, לא להצליח לעמוד בdedline של הגשת העבודות. נמאס לי להיות הילדה הזו שיוצאת באמצע השיעור ושמה פס על הלימודים.. כשזה בעצם בכלל לא נכון.. אני פשוט לא מצליחה להתרכז כ"כ הרבה זמן.. אם בכלל.. נמאס לי להיות זו שלא מקשיבה, לא מסכמת.. (אני בכלל לא יודעת איך מסכמים), נמאס לי שיש עליי לחץ אדיר של לימודים, ואז בדרך כלל אני רק שמה את הכל בצד, מדחיקה מרוב לחץ... נמאס לי שאני רוצה מעצמי דברים שאני בטח לא אצליח להגיע אליהם, בגלל רמת האינטלגנציה הממוצעת מינוס שלי.. (הנושקת לפיגור קל, לעניות,[ויש עניות.] דעתי) נמאס לי שאני מוותרת מהר מידי.. גם על החיים. נמאס לי שהחברה שסובבת איתי חיה מכח האינרציה ומוכתבת דפוסי התנהגות והלך רוח ואמונה בחיים.. ולא חיה כפי שהיא מאמינה שהיא צריכה לחיות. נמאס לי שאני הכבשה השחורה בבית, נמאס לי שאני צינית כל הזמן, שאני הליצנית של החברה, שאני חיה בעולם של תן- וקח, של אינטרסנטיות, של חברה שטחית, של יחסים שטחיים עם בני אדם.. נמאס לי שאני תלותית, אובססיבית וחיה על חשבון ההורים. נמאס לי שאף אחד לא מבין אותי. נמאס לי שכולם מתחתנים סביבי, ואני אפילו לא רוצה בזה.. שאני מנסה לזכור מה רציתי לאמר, ולא זוכרת.. שיש לי קצר או איטיות במחשבה.. שאני מבינה הכל לאט,אם בכלל, שאני צריכה לשפר בגרויות, אחרי יעיפו אותי מהלימודים האקדמאים.. נמאס לי שאתה רחוק ולא יכול לדבר איתי, אבל מצד שני, מה אתה חייב לי בכלל?! מי אני!? נמאס לי שאנשים אפילו לא מנחשים מה עובר עליי בפנים, שאני דמות חברתית סמכותית בחברה שלי, שאני מחייכת תמיד והם אפילו לא יודעים כמה אני מתוסכלת ועצובה מבפנים.. נמאס לי להרגיש אגואיסטית שאני כותבת לך את המייל הזה ובפעם הראשונה חושבת גם קצת על עצמי.. נמאס לי שאנשים לא רואים באמת מי אני.. "איש קודר מושחת ומכוער"(אלאדין) נמאס לי שאני מאמינה בה', אבל לא מסוגלת לפתוח סידור ולדבר איתו כמו פעם, לא מסוגלת להעביר פעולות בבני עקיבא, לא מסוגלת לערוך דיוני עומק על אמונה וחברים.. רק כי אין לי כח.. ואין לי את התעצומות נפש שהיו לי דאז.. כשהייתי קטנה יותר.. נמאס לי לעשות חשבונות של מה יחשבו עליי אם, מה יגידו.. והאם זה מספיק בוגר.. או ילדותי מידי להגיד או לעשות כך או כך.. נמאס לי לחיות לפי שפיטה של אנשים או בצל השפיטה שלהם, קרציות.. נמאס לי לדבר עם אח שלי יפה כ"כ, להתנהג כאילו הוא לא דפק לי את החיים, רק כי המשפחה מטאטאת את כל מה שהיא לא רוצה שייצא החוצה.. רק כי הוא הבן הבכור והוא מכבד את ההורים, מה שאני לא עושה.. נמאס לי שחברות שלי שואלות אותי עכשיו מה אני עושה במחשב וכותבת כ"כ הרבה.. (מה זה עניינכן?!) נמאס לי.. נמאס לי שאני חיה מהסקרנות ולא שמה קץ לזה, כי החיים האלה משעממים. נמאס לי שהאדישות רק גוברת אצלי בזמן האחרון.. (בעיקר מהגירוש של גוש קטיף..) נמאס לי שאני נאצית לעצמי.. שיש ניכור.. ביני לעצמי, ביני לאחרים.. נמאס לי שאחותי כל הזמן כועסת על דוד שלי שמרביץ לדודה שלי מכות רצח ואומרת איזה פסיכופת ואיזה סתומים הילדים שלו שהם לא הולכים להתלונן עליו.. אבל היא בדיוק עושה את אותו הדבר שלא התלוננה על אח שלי .. אני יודעת, זה כבר נגמר היום, אני לא גרה בבית.. הוא התנצל.. לא ישירות מולי.. הוא העביר את זה לגיסתי שאמרה לאמא, שאמרה לאחותי, שאמרה לאחותי. שאמרה לי.. נמאס לי שאני חסרת אונים, שאני מנסה לעזור לעצמי, אבל ללא הצלחה.. נמאס לי שאני לא מצליחה לעזור לאנשים במצב שלי (ויש כאלה, הרבה..) או במצבים גרועים יותר.. נמאס לי שאף חד, אבל אף אחד לא מבין את המשחק הזה של החיים.. שאף אחד לא יוכל מול המהלכים של הקב"ה, כי הוא מלך! אין עליו! אף אחד לא יכול עליו.. וכרגע הוא משחק איתנו מהלך לא הוגן של הסתר פנים, של כפירה, של ערעור בעיקרי הדת, של הרהורי כפירה, אתאיסטיות, של חוסר וודואות-ספק,של גאולה שהוא מתחייב לה כבר המון שנים ולא באה.. דדדדדייי! תפסיק עם זה.. נמאס, לא מסוגלים יותר..גדול עלינו!! איך אתה משחק איתנו כזה משחק?! רוצה להרגיש גבר?! אתה גבר! כולם יודעים את זה כבר.. דיי! נמאס לי שאני עסוקה ברחמים עצמיים.. נמאס לי! נמאס לי שאני משחקת ברגשות של אחרים ובעיקר עם עצמי.. שאני מתאהבת באנשים שאין לי עתיד איתם שכלית.. למרות שחלקם רוצים.. שאני גורמת להם להתאהב בי.. (בכוונה ושלא) ואז זורקת אותם או מבהירה להם, שאנחנו רק ידידים.. נמאס לי שיש לי צורך במחמאות, בבנים.. באנשים.. בפלאפון.. אני לא יודעת אם אתה יכול לעזור לי.. אבל אני גם לא יודעת אם אני רוצה.. כרגע, אני רק רוצה שתגיב.. אז בבקשה.. אני לא בטוחה שיהיו לי תעצומות נפש לשוב ולכתוב שוב, לשוב ולהגיב.. היה לו רגע.. יומטוף, ותודה על ההקשבה, אם הקשבת, על הקריאה, אם קראת, ואפילו על האפשרות לכתוב לך מייל ולהשלות את עצמי שאכן תקראי.. עצם הכתיבה היתה דבר חיובי.. תודה הייתי בטיפול בכיתה ה', אח"כ גם בכיתה ז',ח',וט'. אבל כולם היו טיפולים דפוקים.. כל דבר שהייתי אומרת בטיפול, היה עובר להורים שלי.הם היו מקבלים דיווח אם אני מספרת דברים שאני לא צריכה לספר.. הייתי הסתומה של הבית שאפילו מבזבזים עליה כסף לפסיכולוג וגם זה לא עוזר.. אני במצוקה, אני מודעת לזה.. אין דרך להקים את עצמי לבד? אין היום הקשבה אמיתי לאף אחד. ומה זה יעזור להעמיס על עוד מישהו? אני כבויה ולא מצליחה לעזור לעצמי. אבל גם לא מאמינה כבר שמישהו בכלל יכול לעזור.. שבועיים אני בדירתי השכורה סגורה עם עצמי. לא מתייחסת לאף אחד, מתרחקת מחברה ולא עושה כלום חוץ מהלהתחבא מאחורי האינטרנט ולחפש חברים שיבדרו אותי רגעית אין לי טעם לקום בבוקר, כל מאמץ שלי בכל תחום בחיי עולה בתוהו: בלימודים, ביקשו ממני לשפר בגרויות(סיימתי שנה ב' במכללה) במקביל, עברתי טיפול פסיכודרמה והוצאתי שם דברים ששכבו באדמה שנים. מה שהוביל לפרצי בכי לעיתים קרובות ורצון עז רק לישון..( מה שנקרא בברנז'ה המקצועית חוייה פוסט-טראומטית).כמובן ללימודים עצמם היה את העומס שלהבם ונמצב בבית לא מוסיף.. לא כלכלית ולא נפשית. הייתי אמורה להתחתן עכשיו והרב שלי אמר לי לאמר לא לבחור.. אז כך עשיתי, לצערי. ואני מצרה על כך .בלימודים, לא החשיבו לי את ההשקעה האדירה שלי וביקשו ממני לחזור על קורסים שנה הבאה, מה שדוחה את התואר בעוד שנה. אני אתמוטט.. אין לי מצב רוח.. אני אדישה להכל
בעבר היו לך טיפוליים שלדבריך לא היו מוצלחים בשל החוסר סודיות. כיום את בוגרת ואסור לפסיכולוג או לפסיכיאטר לספר משהו למישהו ללא הסכמתך. כפי שאת אמרת "לא מצליחה לעזור את עצמי" אומר שאת מודעת שצריכה עזרה דחוף. אל תבזבזי את חייך ותפני לטיפול.
יעל כל כך יקרה קראתי את מה שכתבת ובכיתי. בכיתי על היופי שלך, שאינך מסוגלת לראות ולהעריך. בכיתי על הכנות בדבריך, על העדר הזיוף, על הלב, על האמונה, ועל הייאוש. כל כך אני רוצה לחבק אותך עכשיו. כל כך נגעת לליבי. ולגבי אלוהים ואמונה- יש האומרים שהתקופה שאנחנו עוברים עכשיו היא חבלי משיח... בתור מישהי שבפסיכוזות הופכת למשיח, אני נוטה להאמין בזה בעצמי. מנסיון חיי, דווקא המשברים שלי היו מקום דרכם התחברתי יותר לעצמי ולאלוהים. אין ספק שההתנתקות היתה גירוש מכאיב מאד. אני כאבתי אז, אבל לא הגשתי יד. לא הבנתי שהמתנתקים צדקו. שהאמת היא בתורה, למרות הכל. הפגזים שנפלו על אשקלון מחורבותיה של דוגית הראו את זה לכולם. האמונה שלי היא שהמשחק שאלוהים משחק איתנו עכשיו הוא משחק של קירוב לבבות. אנחנו חייבים להסתדר עם הדודה הנוראית מחיפה שבאה להתארח אצלנו, כי מפגיזים לה את הבית, אין ברירה... והמצוקה תמיד הולידה מעשים של יופי בעם ישראל, של עזרה לזולת ויציאה מהאדישות ועגלי הזהב המודרניים של כסף, אלימות, צביעות. המכתב הזה שלך הוא כמו תפילה לשיחרור מתפקיד הכבשה השחורה. את לא חייבת להיות שם יותר. תהיי מי שאת, ואת מקסימה. אני אישית אשמח להיות איתך בקשר, גם במייל. תרגישי טוב, תמי.
ליעל כתבת את הדברים באופן מאוד מרגש ונכון, לצערי ביטאת את מה שילדים/מבוגרים עם הפרעת קשב מרגיישים, הם מרגישים שהם ליד ולא ממש בזרם של החיים וכל דבר קטן שלאחרים הוא מובן מאליו בשבילך הוא מאמץ עצום. כך שאין פלא שאת מתעייפת. כיום ישנם טיפולים יעילים להפרעת קשב, גם טיפולים תרופתיים אבל גם טיפולים חינוכיים ופסיכולוגיים, חשוב שתבחרי מקצוע שהוא מתאים לתכונות שלך וכן תצליחי למצוא את ההנאה והסיפוק בחיים. שבוע טוב דר' גיורא הידש
