לד"ר הידש ולשאר המשתתפים

נדמה לי שלא הצלחתי להסביר את עצמי כראוי, העניין הוא שאני לא יוצאת מהבית שנה וחצי אחרי האירוע, מאחר שכל פעם שאני יוצאת אני במעין חרדה משתקת, הראש לא משוחרר בלשמוע את האחרים או פשוט סתם להנות, הראש במקום אחר בכל רגע נתון, אני מסוגלת לדבר אך ורק על מה שקרה לי, אחרת אני שקטה לא מדברת כלל, כי פשוט הראש בחרדה והלב לא מחובר לחיות. זה דבר אחד- שממנו אני חוששת כי פיתחתי חרדה כרונית, אתם צריכים להבין, כאילו נחרטה לי שריטה עמוקה ואני חייה אותה. דבר שני, הפסיכוזה לא היתה מלאה, כלומר הייתי ערה ומודעת כל העת למה שמתרחש, יודעת שהמחשבות שלי מוטלות בספק, אך בכל זאת היו מחשבות יחס וכו'..,( ללא הזיות או שמיעת קולות). מאז ועד היום לא עבדתי או למדתי, אני מבינה שיש תמיד פגיעה ביכולות, מאין דכאון, אני אכן ללא מצב רוח, נוטלת פרוזק. אם אכן ויש בהכרח תמיד ירידה בתפקוד או ביכולות , אזי לא עשיתי מאום על מנת להשתקם, ואם כך הדבר אולי מאוחר מדי וייתכן שיש צלקת. ובקיצור, מה שאני מנסה להבין, זה האם פיתחתי חרדה כרונית ומשתקת, או שמא לא יצאתי מהדכאון ולא החזרתי את יכולותי או אפשרות שלישית היא שפשוט זהו כרגע מצב נתון של צלקת. אשמח לשמוע את דעתכם בנושא לכאן או לכאן. אני מתקשה למצוא עבודה גם כי אני ניסיתי לעבוד יומיים במקום וראיתי כי אני לא מרוכזת כלל. מקווה שהצלחתי הפעם יותר לדייק. ענת

לענת טוב שהבהרת את הדברים אבל בכל זאת המסקנה היא אחת, את חייבת להגיע לטיפול ולנסות לשפר את המצב הנפשי והמצב התפקודי. השאלה אינה "מה יש לך" אלא כיצד את מגיעה לטיפול כדי לשפר את המצב? כל טוב דר' גיורא הידש