התקווה שבייאוש

רציתי לכתוב קצת דברי תקווה, לשם שינוי... מלחמה בארץ, פצועים והרוגים, הרס והמון חרדה. ולצד המלחמה, כל כך הרבה פעולות יפות ומרגשות של עזרה הדדית. בניצנים הקים המליונר הספורטאי שיסלח לי ששכחתי את שמו כפר נופש לאנשי הצפון, ומגיעים לשם אומנים בהתנדבות לשמח את האנשים. אומנים מגיעים לשיר במקלטים ברחבי הצפון. אנשי המרכז פותחים את הבית ואת הלב לכל מי שרק רוצה לבוא להתארח. אנשי הצפון עומדים בקטיושות בגבורה. וכמובן שגם אנשי שדרות והנגב המערבי. בכל מקום מתפרסמים קווי עזרה לכל מי שרק צריך- קשישים, חרשים, אנשים, מי שרק צריך עזרה, יש מי שישר מתנדב לתת אותה, וברוחב לב. החיילים שלנו אמיצים. הדתיים שלנו מתפללים. כל העם עומד ביחד, צודקים וגיבורים, כל אחד עושה את מה שביכולתו כדי להקל, כדי לתמוך. אפילו השמאל לא יושב בשקט, מפגין בעד שלום. כל כך אנחנו רוצים שלום, כולנו. לפעמים השלום יכול לבוא רק אחרי מלחמה. בואו נתפלל שזו תהיה המלחמה האחרונה. בואו נאמין שיכול להיות מצב של שלום בארץ הזאת, רוויית הדמים. אני מאמינה בזה. בדרכי האופטימית הנצחית, אני מאמינה. ומתפללת. במרחק שתי פסיעות מן הקרב חזיתי שלום. שלום שהוא הסוף לכל המלחמות. שלום שהוא התגשמות כל התפילות, כל השירים, כל הציורים, כל המנגינות. במרחק שתי פסיעות מן הקרב חזיתי שלום. שיהיה לכולנו שבוע שקט וטוב, תמי.

הי תמי יקרה, מה שלומך? זוועת אלוהים מה שקורה כאן (ובצד השני). ואת צודקת, יש יופי בזה שדווקא לנוכח המצוקה מיני מחוות של עזרה זוקפות ראשן ויוצרות תחושת לכידות וכיסופים משותפים לשלום. אני אתך בכיסופים... אף פעם לא הבנתי את הרציונל שעומד מאחורי מלחמות. אני לא טובה ב'לקרוא' דברים ברמת המאקרו. אבל אני כן מבינה את המתח העדין הזה בין מלחמה לשלום המתקיים בתוכי, בתוכינו, ואת הצורך הפנימי- שלעיתים הוא תכוף יותר ולעיתים פחות- לסעור ולרגוש ולהלחם כדי להשיג לבסוף רגיעה ושלום ממקום 'נכון' יותר. היי שלום, היו שלום, הדסה

הדסה יקרה המלחמה כמוה כטירוף. אובדן שליטה. אובדן היכולת להגיע להסכמה ולראייה של הצד השני. אובדן הגבולות. הכל מותר. להרוג, להפציץ, לחטוף, לבזוז... וכך, הטירוף- רק האמת שלי קיימת, וזכותי לרוץ איתה בראש חוצות, כשאין עתיד ואין עבר ואין הווה, רק האמת שבטירוף, צועקת את אותה אמת פנימית שבתוכינו שתמיד חבוייה בתוך נורמות, חוקים וכללים. כדי להגיע לשלום ולשפיות, אולי צריך להיות לפעמים קצת לוחמים וקצת משוגעים... אמרה המשוגעת שחזרה משדות המשיח ורוצה להתנצל, אם דברי המשוגעים פגעו במי שהוא מכם, חברי, הדאיגו או הטרידו את מנוחתם. אינטרנט זה לא מקום טוב לפסיכוזה. בפעם הבאה שאשתגע, אחפש מקום מקלט, בלי מחשב, בלי ציבור, רק אני והאלוהים-משיח שמשתולל בי וצועק בי את דבריו. בכל מקרה, שלומי הרבה יותר טוב. תודה. תמי.