בני בן 27 התאבד , התיעץ די הרבה בפורום הזה

הוא התאבד בתליה ביום שישי שעבר ב 15.7.06 לאחר שהיה שרוי בדיכאון עמוק קרוב לשנה . שום טיפול תרופתי לא עזר וגם טיפול בנזעי חשמל לא עזרו . כולל רבנים ופסיכאטרים מהשורה הראשונה . הוא השאיר מכתב ממש לא אישי אבל כתב שהוא סולח ומוחל למי שפגע בו ומבקש שיסלחו לו אם פגע במישהו. היום קמנו מהשבעה ואני מרגישה שלווה מאד. לא כואבת לא מרגישה מצוקה. ולא בוכה. כמובן שכבר שנה הוא איים שיתאבד. היתכן שאני לא נורמלית ? אני פשוט שמחה מאד מאד שהוא לא סבל. במכתבו כתב שלא נצטער יותר מדי כי הוא עוזב את העולם בשמחה. חישהו יכול להסביר לי איך אני מרגישה ממש כאילו כלום? תודה

אמא שושי יקירה... רוצה לומר לך כל כך הרבה ולא יודעת מהיכן להתחיל. נראה שאנו האימהות, לאחר זמן שאנו עומדות מול סבלם הרב של הבנים שלנו - הרגש הולך ומתקהה. בני חולה סכיזופרניה ואני מלווה אותו ורואה בסבלו הנוראי. הוא מחליף סוגי כדורים ולא מתקדמים עם זה...נשאר במצב ירוד ולא מתאזן ולא מתייצב. אני שרויה באבל וכאב כבר שנים. עצובה מבפנים וכבר איני יכולה ליהנות/להרגיש כלום. אפילו מול נכדתי המתוקה הפכתי "טכנית". הכל השתנה . חוסר האונים הזה לעמוד מנגד ללא יכולת לעזור, הוא מעבר לסיבולת האנושית, הנפשית והאימהית. אני "חיה-מתה". ולפעמים...יסלח לי אלוהים ואת וכולם...כשאני רואה אותו בסבל הנוראי, בבלבול, באומללות, באובדן יכולת התפקוד, בבדידות, בפראנויה, בעינויי תופת שהוא עובר - אני לוחשת לעצמי "אולי עדיף המוות על הסבל גיהנום הזה". ואז...גם אני שואלת : "היתכן???? מה קרה לי?? אני?? אימו מולדיתו?? ילדי אהובי, זה מה שאני רוצה לו?????? " ואני כל כך נבהלת. שושי יקירה, אני מבינה אותך. מאוד מבינה. יש שיקראו את מה שכתבת וירימו גבה ויותר... אני שושי - מבינה אותך מעומק ליבי. אולי בהמשך יצוף הכאב, האבל, האובדן - אבל את תתחזקי עם הזמן . לא היה מה לעשות... זה משהו שנגזר, שמכוון מלמעלה. מאחלת לך שתתחילי לחיות את חייך ותוכלי ליהנות ממה שאפשר. חיבוק ענק, נורית.

אמא שושי משתתפת בצערך, באמת. אל תחושי אשמה. כל מה שאת מרגישה זה בסדר. ולך אמא נורית- הלוואי שהבן ירגיש טוב ויפסיק לסבול. שבת שלום, תמי.

ליבי איתך דר הידש יסביר בוודאי יותר טוב ויותר נכון ממני אני חושבת שזה מנגנון הגנה שעוזר לנו לשרוד זמנית אני קוראת לזה התנתקות אל תחשבי שאת חסרת רגשות או ללא אהבה כפי שאני קוראת מבין השורות אנחנו איתך

אמא יקרה שולחת לך את תנחומיי וחיבוק גדול ומלא בהשתתפות בצערך. אני מבינה את התמיהה שלך מכך שאת לא מרגישה מצוקה או כאב, אבל בדיוק כפי שכתבה לך אמא רחוקה - גם אני חושבת שזה מעין מנגנון הגנה שהנפש שלך מפעילה כרגע, כי היא פשוט אינה מסוגלת עדיין להתמודד עם מה שקורה מסביב. נסי לא להרגיש אשמה או להצטדק בפני הסביבה על איך שאת מתנהגת. הכאב שלך הוא בתוכך, והוא שלך והוא פרטי ולאף אחד ממילא אין אפשרות להבין אותו במדוייק. שמרי על עצמך, ואני חושבת שחשוב שתדאגי למעגל קרוב של תמיכה, אנשים שאיתם את מרגישה בנוח להוציא ולפרוק את מחשבותייך ותחושותייך, כי יכול להיות שיגיע הרגע בו תפסיקי להרגיש את האפטיות הזאת, והכאב יתפרץ בבת אחת. לא הייתי רוצה לחשוב שתהיי לבד ברגע כזה, לכן הישעני על האנשים היקרים לך, והניחי להם לשמש עבורך משענת ברגעים הקשים. רק טוב אבישג.

לשושי אין דבר מצער יותר מבן הולך לעולמו בודאי במצב כמו שלך . יחד עם זאת כרגע את מפנימה את הכאב כמו שאמרו כאן לפני אבל החשוב הוא לא לקחת אשמה על המצב של בנך . את עשית אני מאמין את המקסימום לעזור לבנך רבנים,תרופות שונות,וטירטורים בלי סוף. לסיכום אני יכול לאחל לך ולבני ביתך שקט ושלוה אהבה לנכד הקטן ,והכי חשוב לחזור לאהוב את עצמך זה בסדר להרגיש עכשיו שקט ושלוה אחרי מה שעברת. חזקי ואימצי זוהר.

לאמא שושי. גם אני מצטרף ואפילו אגיד בשם כל כותבי הפורום.משתתפים בצערך. ושלא תידעי יותר צער

לשושי תודה למשיבים ואני מצטרף לכל מה שכתבו ומוסיף את תנחומי, אם תרצי תוכלי לשלוח לי בפורום או במייל את השם של בנך כדי שאוכל לעיין בהודעותיו. כמובן שאפשר לעשות "פסיכולוגיה שלמה" מכל תגובה במצב של אבל, אבל האמת היא שלכל אחד ולכל מצב יש את הדרך שלו להתאבל ואסור, אסור בשום פנים ואופן לשפוט את האדם או להעריך את ה"התאבלות" שלו. כל דרך ואופן הם נכונים והחשוב ביותר שהם נכונים לך. דבר נוסף שהאבל הוא תהליך של פרידה, כיום את מרגישה כפי שאת מרגישה, מחר או בעוד חודש את עשויה להרגיש לגמרי אחרת, כך שהזמן הוא מאוד חשוב וחשוב להבין שיש כאן תהליך של פרידה מאדם יקר. חיבוק ממני ומכל הפורום ושלא תדעי עוד מצער הידש