לברוח - סתם משתפת אתכם במחשבות ...
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
הי ! עכשיו עם כל המצב המדאיג בצפון אני כותבת כאן משהו בכלל אגואיסטי , על דברים שאני מרגישה תמיד ולא קשורים למצב ... אולי זה באמת קצת אגואיסטי כשחצי מדינה "מופגזת בקטיושות" או מישהו מיקיריה נלחם שם. לא יודעת .... משום מה מאז שאני זוכרת את עצמי (מגיל 12 אולי...) אני מרגישה כל הזמן צורך לברוח ... לבנות עצמי אחרת ... להיות אחרת ... לגור במקום אחר ... להתנהל ולהתנהג אחרת ... לבנות חיים שהם יותר משמעותיים מהחיים שיש לי ... מאז ומתמיד הלכתי במסלול הבטוח שהתוו ההורים - אני בת בוגרת ומאוד צייתנית ... בת לתפארת ... עד שבגיל 16 העניינים החלו להשתבש - מאניה דיפרסיה + OCD. שתי התופעות הללו גרמו לי דווקא להמשיך ללכת במסלול הצייתני בגלל קשיי תפקוד וחרדות . אבל מאז גיל 12 ועד עכשיו (ואני בת 30) לא מפסיק אצלי הרצון לברוח למקום אחר ולהתחיל הכל אחרת ... לא משנה מה אני עושה - זה לא עובר ... אני תמיד תוהה אולי זה חלק מהמחלה או הגורם לה ... ומפחדת שאם אלך בדרך שאני רוצה - אולי גם אז הרצון לברוח יישאר איתי .... אני כל הזמן מרגישה שהחיים שלי כל כך שונים ממה שאני באמת רוצה ...
מבין אותך...כולם רוצים להיות מאושרים וזה לא כיף לחיות בתנאים שהחברה והסביבה מכתיבים לנו כולם רוצים להיות חופשיים...........אבל לפעמים צריך להעריך גם את מה שיש כי לפעמים מה שיש זה גם הרבה....מניסיון מר וכואב שעברתי מחיפוש מתמיד אחרי אהבה ואושר גרמתי לעצמי כאבים ועשיתי לעצמי דברים חסרי תקנה שמרי על עצמך....
נ. היקרה, את כל כך מזכירה לי את עצמי, ואת מסע הגיבור שעברתי אני כדי לברוח ממציאות קשה, למציאות יותר משמעותית ואופטימית של חיים. הרצון לברוח הוא מובן ונורמלי. וזה בהחלט קשור למלחמות האלה, בתוכן אנחנו גדלים מיום הולדתינו, והייאוש הוא לחשוב שזה ימשיך עד יום מותנו. כי הדבר שאנשים הכי רוצים כאן בארץ הוא שלום. והדבר שכל הזמן יש לנו, הוא מלחמה. ואיך המלחמה הזאת- לא רק הפוליטית אלא בכל הרמות- תרבותית, חברתית, אלימות במשפחה, מחלות פיסיות ונפשיות, תאונות דרכים, פשע, סמים, חומריות בלי טיפת רוח, רק להשיג עוד ועוד דברים לגוף, כשהנשמה שלנו כל כך רעבה לשלום ולתקווה. אני חושבת שזה מצויין לרצות לברוח מהרע למקום טוב יותר של תקווה, של רפואה שלמה ושל בריאות, של שמחה. לא להיות כל הזמן בתוך הייאוש, בתוך הפצע. להכיר את הפצע, ולצמוח ממנו. והעיקר, לא לאבד את התקווה, בת שנות אלפיים, להיות עם חופשי בארצינו. חופשי ממלחמות, חופשי מאלימות, חופשי מסטיגמות ומסבל. חופשי ומאושר לחדש וליצור עולם נאור יותר של הקשבה, של יצירה, של משמעות, של שלום. מאחלת לך שתמצאי את המקום אליו את מתגעגעת ואליו את רוצה לברוח, גם בתוכך וגם מחוצה לך. תמי.
תודה לכם CLICK ותמימי על תשובתכם ... זה מעודד לראות שיש עוד אנשים שחווים ומתמודדים עם התחושות האלה ... את יודעת , תמימי, עולה בי לפעמים התחושה שאנשים עם "מאניה דיפרסיה" הם פשוט אנשים רגישים , מלאי רצון טוב , שמחה , רצון לחיות חיים שקטים ויפים ולעשות טוב לחברה , שפשוט מתקשים מאוד להסתגל לחיי הלחץ , החומרניות , התחרותיות והסתמיות שיש כאן ... כל כך שונה ממה שהם דימיינו ורצו כילדים ... אבל מי יודע , כמה אנשים כאלה אני מכירה ... ? רק את עצמי ... שיהיה לילה טוב ושקט , נ.
