מכתב להדסה

הי הדסה אני עוקב אחרי התכתבןתך עם תמי. והרגשתי היא שאת לא מקשיבה לה. נכון שאת רוצה רק את טובתה אבל לדעתי את צריכה לתת לה את התמיכה. לעשות בשלב זה כירצונה. כי זה מאוד יעזור לה.

אבנר היקר דווקא הדסה נותנת לי המון תמיכה. וגם בהעלאת השאלה לגבי טיפול תרופתי, יש משום תמיכה, כי אולי באמת אני נמצאת במצב בו שיקול הדעת שלי לא במיטבו, והקבוצה כאן, עם דר' הידש- מהווים את שיקול הדעת שלי? אני לא מרגישה כאן מותקפת. מרגישה מאד מחובקת ואהובה. גם על ידיך, וגם על ידי שאר אנשי הפורום. תודה. תמי.

הי אבנר, אני לא יודעת איזו רוח שרתה עליך כשקראת את דבריי לתמי ואיזו פרשנות הענקת לדברים, אבל מאחורי כל המסיכות האינטרנטיות הללו והמילים שאין להן טון (כי הן רק נקראות) אני באמת ובתמים מנסה להקשיב. יתכן שאתה חולק על דרך ההקשבה שלי, יתכן שישנן 'הקשבות' אחרות, אבל אני מאד מאד משתדלת להפיק מעצמי קשב נכון ותשובה מעומק הלב. ההתנצלות על מילים לא ראויות יכולה להיאמר רק בפני תמי. אין בכוונתי לנהל עליה ויכוח כאילו מאחורי הגב - זה מתנשא! אני רואה בה חברה ומלווה שהיתה לי כאן הרבה מאד פעמים, וכן - דרך המסך הזדהיתי לא אחת עם תחושות שלה. אני מאד אוהבת אותה ומאד מעריכה (תמי - את צריכה לקרוא זאת בגוף שני). אני לא מטפלת ואינני רואה בה מקרה טיפולי שלי, כך שבבקשה - אין צורך שנתלחשש על כך מאחורי גבה. אני שמחה מאד שאתה שומר על תמי, מתגובותיה עולה שאף היא מעריכה זאת, הדסה [ אגב, מה שכתבתי לך למטה נכתב לפני שראיתי הודעה זו ]

רק רציתי להגיד שוב שאני מאד אוהבת אותך, וגם את מלווה אותי ותומכת בי לא מעט כאן בפורום. אמרתי לך את זה כבר, אבל למה לא להגיד שוב? יום מצויין לכולנו, תמי.

הי אבנר, בלי שום קשר לתוכן מכתבך, אני רוצה להתנצל על הטון הנחרץ ואולי ה'קשה' שאימצתי בשני המכתבים שכתבתי לך היום. פשוט חשבתי על כך, ופתאום הבנתי מנין הוא צץ (זה לא קשור אליך...) הדסה