navu kjauc gkhu
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
תמימי משהו לחשוב עליו. אשמח לתגובה ממך "אם החיים התאכזרו אליך ולקחו ממך כל מה שהיה כבודך ושמחתך: את חבריך, בריאותך וכל הטובין שלך; תגלה אולי לאחר המכה, כאשר החרדה הראשונה כבר נעלמה, כי אתה עשיר יותר מאשר קודם לכן. רק ברגע זה אתה יודע מהם הדברים השייכים לך באמת, ומהו המצב שבו לא יוכל כל שודד לפגוע בהם. לכן, זה אולי מצב שבו אנו מתפטרים מכל הביזה והמבוכה באצילות של בעל אחוזה."
אבנר, גם אני מגיבה, אם תרשה. כן, אפשר לכתוב כזה דבר ביצירה ספרותית. ואפשר לחיות זאת בתוך החיים ולסבול עד מאד. כשאתה עני (מרכוש, מחברים ומבריאות וכו') אתה אמנם חפשי מאגו, מטרדות, מאכזבות ומכשלונות, אך האם בכך טמון העושר/אושר? פעם חשבתי שכן. היום אני סבורה שזוהי המנעות לשמה, פחדנות לשמה. ניסיתי את הקצוות של הלא כלום בשביל 'למצוא את עצמי' האצילי והאותנטי. אבל אתה יודע מה? - 'עצמי' קיים בצורה אחרת לגמרי ללא הזנה מבחוץ. הוא לא אצילי כלל וכלל; הוא מלא ביזה ומבוכה מבפנים. הוא רק ממחזר את עצמו שוב ושוב ושוב ומתכלה מכח החיכוך. אפילו הנשימה שלנו יש לה יחסי גומלין עם האויר שבחוץ. אי אפשר לנשום מעצמנו לעצמנו - בסוף ניחנק. אולי אנחנו מתפתים להיות 'עניים' בשביל להשיג ש-ל-י-ט-ה ולדעת כי אנו 'יכולים' גם לבד - בלי לשעות לצרכינו, בלי עזרה מבחוץ, בלי ל-ה-ז-ד-ק-ק לכלום ולאף אחד. בבקשה ממך - אל תפתה אותנו אל העוני הזוהר הזה: הוא זוהר רק בתוך תורות ותיאוריות למיניהן. קשה מאד לעלות משם אל פסגות העושר בחזרה. ואם כל הגדרה היא בבחינת הגבלה - כדבריך למטה - אז כאן דווקא נתת לנו הגדרה, לא התחמקת מזה. אי אפשר להתחמק מזה!. אנחנו חיים (!) ולא רק חושבים והוגים. הדסה
