ל-שרונה

הי, ישנו פרט קטן שחסר לי.הבנתי שהבונבון בן 8 חודשים,אבל מתי התחילו החרדות אצליך?? ומהי אגרופוביה?(סליחה על הבורות). בכל מקרה,בואי נחזור לעניין היציאה מהבית.אני זוכרת שלא רק שפחדתי לצאת,אלא פחדתי להישאר עם התינוק לבד בבית. כשהוא היה בן חודשיים וחצי ועדיין לא הבנתי שאני סובלת מחרדה,אבל ידעתי דבר אחד-אני סובלת והמצב לא יכול להימשך.לכן החלטתי לחזור לעבודה,וביקשתי לחזור בהתחלה לחצי יום.מאחר ואני די ותיקה ומאחר ויש לי תפקיד ניהולי-שבינתיים אוייש ע"י מחליפה,לא הייתה בעייה לאשר לי לעבוד רק 5 שעות.בהתחלה היה קשה,קשה,ועוד פעם קשה. אבל נעזרתי במשפחה וכאשר חזרתי הבייתה נחתי קצת ואז התחלתי לטפל בילדים. אחרי חודש בערך כשראיתי שהמצב לא משתפר ,חברה מאוד טובה המליצה לי ללכת לפסיכיאטר.פניתי ואני מודה לאלוהים שעשיתי את הצעד. המצב היום הרבה יותר טוב.אני לוקחת את הכדורים כבר שישה חודשים.אני עדיין לא כמו שהייתי אבל אני מאמינה שאני בדרך. לכן,שרונה,אני מבקשת שתנסי לצאת קצת מהבית.לא לבד.עם התינוק ועם הבעל או חברה טובה.לאט לאט וכשתרגישי לא טוב,תחזרי הבייתה. הייתי ממליצה לחזור לעבודה,אבל אינני יודעת אם עבדת בעבר. ואם תעצבני אותי-אני אגיע אלייך ואוציא אותך ואת הפשוש. אשמח לעזור שגב

החרדות שלי התחילו לפני שנה וחצי בערך. סיפור נורא מוזר, ואני לא יודעת אם זה צירוף מקרים. אני מניחה שכן.הייתי אצל ההורים של בעלי,ודיברנו והתערבבו לי כל הקולות , נכנסתי ללחץ. כי לא הבנתי מה קורה.ואז התחיל התקף של פחד, וזרמים בכל הגוף.בסופו של דבר הזמינו לי אמבולנס.וכל העסק נמשך כמה שעות.חשבתי שהסתיימה הקריירה שלי. (אם הבנת את כוונתי...). ובמונית בדרך חזרה, כבר הרגשתי שהכל שונה כאילו קרסה לי מערכת העצבים. הכל עדיין מעורפל, מטושטש. כאילו התנתק איזה פיוז במוח.ואי אפשר לתקן את זה. חזרתי לעבודה,אחרי זמן מה. קרה לי אותו דבר בעבודה.נשברתי , עזבתי את העבודה. בבית החולים לא גילו שאני בהריון.אחרי כמה ימים.כן גיליתי. והחלטתי שלא מתאים לי להמשיך בעבודה הזאת. במשמרות האלה. הייתי גם ממש חלשה מכל ההריון הזה.היה לי הריון קשה מאוד במשך 9 חודשים. בחילות, הקאות וכו',בדיקות בעיות .וכו'.וכ'ו.(זה סיפור בפני עצמו). ומאז הכל מוזר, שונה.הרחוב, הסביבה. אבל המשכתי לחיות. אמנם בלי לעבוד. אבל השאר הכל כרגיל. לאט לאט.התחלתי לפחד ללכת למקומות מסויימים, הרעש של המכוניות והכבישים מעורר בי פחד ואימה. כבר זמן מה. כמעט מכל דבר בחוץ אני פוחדת. כן המצב הוא כזה. זה מוזר,אבל אני ממש לא מרגישה בטוחה בחוץ ועקב כך גם אין לי חשק לצאת.אפשר לומר שיש לי איזשהו דיכאון קל, אבל זה בגלל החרדות.אגרופוביה. זה פחד ממקומות פתוחים, סגורים .פחד להיות בחוץ.פחד מקהל. וזה בשליש מהמקרים עם חרדה ביחד.וכמובן התקפי פאניקה וכו'. דרך אגב אני נהנית לקרוא את העצות שלך, אבל אני מודה שקצת קשה לי ליישם אותם. זה מוזר, דווקא בעלי הבן אדם הכי קרוב אליי. ואנחנו מאוד קרובים. קצת בא בגישה של לא לדבר על זה יותר מידי. ואמא שלי הפתיעה אותי.הייתי רוצה מאוד שהיא תעזור לי לצאת, אבל אני מרגישה חרא ברגע שאני רק יוצאת החוצה. כאילו העולם הוא מין מראה מעוותת כזאת,וזאת הסיבה לכל החרדה המגעילה הזאת. אני יוצאת מהבית ואני מרגישה שאני בתוך מראה מעוותת. נורא מוזר, אל תשאלי. גם את הרגשת ככה? אני אשמח לשמוע איך זה היה אצלך? זה כל כך מוזר לי שלפעמים נדמה לי שאני ממציאה את כל זה. ושהכל בראש. בתוכי אני יודעת שזה לא ככה. כי עובדה שאני רוצה להיות מאושרת. אבל אז זה מגיע לתופעות פיזיות וזה כל כך מגעיל, ומחליש, נוראי ובעיקר חסר אונים.אני אפילו לא מסוגלת לשבת בגינה. אי שקט טוטאלי.זה נורא ממש. סליחה שאני מתבכיינת לך.אני עדיין לא נתקלתי במישהו בפורום שמתאר דברים כאלה. דרך אגב איזה תרופות את לוקחת , אני גם אוטוטו בדרך. אבל עדיין זה לא מעודד לחשוב כל כך שאני מצטרפת למעגל ה "פסיכי". בלי לזלזל בעצמי ובאף אחד. אני אומרת את זה בחיוך , ובכאב מסויים. אשמח לשמוע את הסיפור שלך גם. ובעיקר מאיפה מצאת את הכוחות הנפשיים להתגבר על זה.

הי, מאיפה שאבתי את הכוחות הנפשיים?אני מטבעי בחורה מאוד שמיחה,אוהבת את החיים והדבר הכי חזק הוא יש לי שלושה ילדים שאני מאוד אוהבת. בקשר לבעלך שהציע לך לדבר על זה כמה שפחות-אני יכולה להבין אותו במידה מסויימת,כי גם אני הרגשתי כך אבל זה עבר לי וחזרתי לפורום.בינתיים אני לא מרגישה שהפורום פוגע בי ואם ארגיש כך אני פשוט אפסיק להשתתף בו. אני לוקחת סרוקסאט כדור 1 ביום,נידמה לי 20 מ"ג.(האמת לא זוכרת)ורק במידת הצורך-חצי כדור קלונקס.(בערך פעם בשבוע עד פעמיים). התופעות הפיזיות שאני הרגשתי היו מוזרות .הרגשתי סחרחורות,נימול בידיים,רעד בידיים והרגשה של חום באיזור הגפיים התחתונות.אם זה לא מוזר?????אז מה כן מוזר???????? היום,התופעות המוזרות די נעלמו.אני עובדת במשרה מליאה,חוזרת הבייתה ומתחילה יום חדש.עושה את רוב עבודות הבית לבד וגם מטפלת בילדים.אולי בגלל זה אין לי זמן לחשוב על החרדות. דרך אגב,מאיפה את בארץ?צפון,דרום או מרכז?? הרבה סבלנות. שגב