מכתב לפסיכיאטרית שלי לשעבר...

בע"ה שלום. הבדיקה שערכת לי ביום ראשון, הייתה החוויה הכי משפילה ופוגעת במסגרת תפקידי כמשוגעת חולת נפש. מראש ידעת שמה שעובר עלי זה מאניה. בלי לבדוק מהם התנאים שהובילו לסערה, בלי להקשיב לי, בלי לנסות להבין מראש החלטת שבעלי הוא דובר אמת, ובאמת איני מתפקדת בבית והבנות לחוצות. מראש החלטת שאם אני במניה, אחריה תגיע הדיפרסיה. וההתייחסות הזאת לחזרה בתשובה שלי, כאילו גם היא עוד סממן של פסיכוזה, וכאילו אין בחיבור שלי לתורה ולמצוות משהו שמחזק את רוחי ונותן לי כוח. הגישה הלא מכבדת שלך לזכות שלי לא לקחת תרופות, ההתנשאות הזאת, ההתייחסות אלי כאל משוגעת, - זה הכאב הגדול של חיי, ואני כאן כדי להילחם את מלחמתם של כל האחים המשוגעים שלי שסובלים מיחס דומה- בבתי המשוגעים, בחברה, בתוך המשפחה. אני הגעתי אליך אחרי שני לילות בלי שינה. הייתי מוטרפת מעייפות. לך תשכנע שופט שאתה לא מאני, אלא סתם עייף נורא ופגוע עד עמקי נשמתך. לך תוכיח שאין לך אח. זה הרי קרב אבוד מראש, כי כל מה שאגיד ישר תייחסי למחלה. אם אני אגיד לך שאני בעומס בעבודה- בגלל הקסאמים, תגידי לי אל תצילי את העולם, תצילי את עצמך. אם אגיד לך שליאור מתייחס אלי בצורה חסרת כבוד וחסרת התחשבות, צועק עלי, משפיל אותי, לא מקיים איתי יחסי מין חודשים שלמים, לא עוזר לי בכלל בבית וכמעט לא עם הבנות, צועק ומכניס המון מתח לבית ואז הן נצמדות אלי- לא תאמיני לי. תגידי לי שאני זו שצועקת, אני שמתפרצת, לי יש פה גדול. המשוגע הוא השעיר לעזעזל של העולם. אני הייתי אצל הפסיכולוגית שלי השבוע, והולכת אליה שוב ביום שישי. היא הסכימה לקבל אותי בלי כסף, כדי שאוכל לפנק את עצמי בדברים אחרים שעולים כסף ולהתחזק ולהחזיר לי כוחות. שכר מצווה- מצווה. והפסיכולוגית שלי היא אישה רבת חסדים. היא מקשיבה לאדם ולא לDSM. את לא הקשבת לי, אלא למחלה. למה שכתוב לך בספרי הפסיכיאטריה. ובכך, כל כך פצעת אותי. ברגע המוטרף הזה של העייפות, פצעת אותי. פצוע הלום עייפות וקרב צריך לקבל מים חיבוק ואהבה, ולא כל כך מהר צריך לדחוף לו תרופות, ולא להקשיב למה שהוא אומר כי הוא לא במצב להבין. לאדם יש תבונה תמיד. ואסור להתייחס לאדם כאילו הוא לא אחראי על עצמו. האדם הוא הרופא של עצמו, אלוהים הוא הרופא של העולם, ועלינו לתת אמון באדם ולא רק בספרים. במיוחד שכשאת כל כך בטוחה שתבוא דיפרסיה, את מביאה אותה במו דבריך, כאילו משכנעת אותי שצריך להאמין בנרטיבה של המחלה, ולא בנרטיבות אחרות שיותר מחזקות אותי ונותנות לי כוח. אם מחזק אותי להאמין שאני המשיח, מה איכפת לך שככה אני קוראת לעצמי? הרי יהודי מאמין בביאת המשיח, והמשיח אמור להיות בנאדם, אז למה שזו לא תהיה אני? אנשים שעוברים פסיכוזה יכולים להאמין שהם יביאו גאולה לעולם. למה לא לתת להם את ההזדמנות לעשות את זה? או לפחות לא לסגור אותם ולשכנע אותם שכל מה שחוו זה רק כימיה, ואין שום מצב שבאמת מתקשרים איתנו כוחות מטעם הייקום שבאים ועוזרים לנו לעשות כאן קצת סדר ושלום? כשאני הולכת לאנשים דתיים דברי מתקבלים על דעתם. בהחלט יכול להיות מצב שאדם נמצא בקשר ישיר עם אלוהים. זה לא מצריך אישפוז, נכון? אז למה הדיבור שלי על אלוהים גאולה ומשיחיות מחייבים אותי לקחת תרופות? בעולם שלנו אין רחמים, רק תוצאות. אז אם זה ככה, ואין חמלה, בואי אלי ותשפטי אותי לפי המצב לאשורו. בואי אלי לבית לשפוט אם הוא נקי או מלוכלך. תכירי את הבנות שלי ותבדקי אם באמת הן כל כך לחוצות או שהן מבטאות את הלחץ של בעלי. תדברי עם הבוסית שלי בעבודה ותשאלי אותה עלי. תסתכלי ביומן ותראי באיזו יעילות אני עובדת. תדברי עם מטופלים שלי ותשאלי אותם איך אני. תדברי עם השכנות שלי. עם ההורים שלי. עם הפסיכולוגית שלי. אי אפשר לשפוט אדם למחלה על סמך דיבור של אדם אחד. כי אולי האדם האחד הזה הוא הגורם למחלה. ובהוציאי אותו מחיי, ריפאתי את כולי. אני לא מוכנה יותר להיות עבד של אף אדם. בעלי לא קיים את מה שהבטיח לי בכתובה- הוא לא מכבד אותי, לא נותן לי את עונתי, צועק ומשפיל אותי. מבחינתי אני לא מחוייבת לו יותר. ולא לך או לקול הפסיכיאטרי הנוקשה והשיפוטי שאת מייצגת. דר' הידש, אתה מוכן לקבל אותי אליך לטיפול? שלכם, תמי.

תמי החפזון הוא מהשטן פתגם פולני ידוע אל תמהרי לשפוט ולהסיק מסקנות במצבך הנוכחי אני זוכרת תקופות אחרות שבהן ציינת שליאור הוא מדהים מתחשב עוזר בבית ועם הבנות ואיזה מזל שיש לך אותו אז אומנם יכול להיות שהוא השתנה אבל יכול להיות שמה שקורה עכשו הוא כמו שקרה עםהבת שלי בתקופת הפסיכוזה שהיא האשימה אותי והיחסים היו נוראיים ואת עודדת אותי ואמרת שזה זמני שזה לא היא וכולי וכולי אז אותו דבר נכון לגבי ליאור אני שנמצאת בצד השני מבינה ויודעת תמי בקשה ללא צעדים דרסטיים תחקי עד חלוף הזעם ותחליטי במחשבה צלולה אוהבת ותומכת

תמי יקרה, כואב לי לקרוא שקשה לך... קחי פסק זמן לחשוב ברציונאליות על הכל וזיכרי שאוהבים אותך כאן מאוד ומחכים שתשובי אלינו מחוזקת. אני

לתמי היקרה מאוד הדברים הם לא פשוטים ומורכבים. בודאי שמגיע לך שיתיחסו אליך ויתנו לך חום, אבל מצד שני כשאת במאניה כולם מסביבך סובלים ולא רק את. אפשר לכבד את החלטתך לא ליטול תרופות כאשר המצב הנפשי יציב וטוב (למרות שיתכן מאוד שזו שגיאה), אבל כאשר המצב הנפשי מתדרדר אז ההחלטה הזו עלולה להיות ממש לא טובה. תשמרי על עצמך ולאט לאט הידש