דיכאון ועוד יותר דיכאון
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
מאז שהתחלתי לקחת את הציפראמיל (בעמוד הקודם- שבוע ) אנ מרגישה כאילו עכשו יש לי אפילו פחות שליטה על מה שקורה לי. יש לי תחושה חזקה יותר של חוסר חשק לעשות דברים או לצאת מהבית, אינ נמנעת מלהרים את הטלפון כי אין לי חשק לדבר, דבר שלא עשיתי כמעט אף פעם. אני פחות בפוקוס , ופחות מצליחה למקד את המחשבות שלי. היום לדוגמאלא עשיתי כלום. פשוט הסתובבתי כל היום בבית . אפילו לא ראיתי טלויזיה. כאילו אני לא מסוגלת להתמודד עם גירויים. זה עוד פחות אני ממה שהייתי קודם, ולא טוב לי ככה. קצת כמו להיות שיכור ולדעת שאתה לא מתנהג לגמרי בסדר, אבל אין שום דבר שאפשר לעשות רק לחכות שזה יעבור. אולי באמת הכל בראש וזה שאני לוקחת תרופה גורם לי להרהר אפלו יותר במצב שלי מה שגורע ממני אנרגיה פסיכית ולא משאיר לי כוחות להתמודד עם שאר החיים. זה בסדר מצב כזה? היום הייתי אמיצה וקבעתי פגישה עם פסיכולוגית למרות שממש אין לי חשק ללכת.
לשירה שלום, את באמת עושה את הדברים הנכונים, היום החלטת בכל זאת ללכת לפסיכולוגית וכבר שבוע עם הציפרמיל. הציפרמיל מתחיל להשפיע כשבועיים שלושה אחרי תחילת הלקיחה, כך שהוא עדיין לא השפיע לטובה ויש רק תופעות לוואי וגם המהלך של הדיכאון הוא כנראה שהוא קצת מחמיר. בכל אופן תמשיכי עם הציפרמיל ותחכי להשפעה הטובה שלו. יתכן ואם תטלי את הציפרמיל בערב עם אוכל אז תשני יותר טוב וביום תהיי יותר עירנית. חבל שהפסקת להלחם ולצאת מהבית. הכדורים הם לא במקום טפול פסיכולוגי ולא במקום המאמצים והפעילות שלך. תתארי לעצמך שאדם שבר רגל והוא כל היום במיטה. עושים לו ניתוח והניתוח מצליח נהדר. מסתכלים בצילום רנטגן והרגל כמו חדשה. אבל האדם ממשיך לשכב במיטה ולא לעשות דבר. כלומר הניתוח הכי יפה לא עזר בכלום. על המנותח להתחיל עם פיזיותרפיה, תרגילים להתחיל לצאת מהבית וספורט בלי זה לא עשינו דבר. כך גם הכדורים הם כמו הניתוח הם מאפשרים לך לתפקד וללכת. אבל את צריכה ללכת על הרגלים שלך... שתהיה לך סבלנות ושיהיה רק טוב, דר' גיורא הידש
מחר אני חייבת ללכת ללימודים כי קבעתי שתי פגישות עםחברות ללמוד ומאוד קשה לי לבטל, אז אני אלך... חוץ מזה אני על פרשת דרכים מבחינת בחירת מסלול ומאז שהתחלתי לקחת את הציפראמיל, אני לא מליחה לחשוב כמו שצריך על דברים, וזה מאוד קריטי לגבי הלימודים שלי לדוגמא. רק שני אנשים יודעים על מצבי- חבר שלי שקצת לא מצליח לבלוע את המצבי רוח שלי, וחברה שלי שיש לה ידיד שכבר מטופל זמן רב נגד דיכאון (לא מישהו שאני מכירה) והיא קצת מאוד רגישה למצבים כאלה. למשפחה שלי לא סיפרתי כי אני יודעת שם ישר יתחילו לפנטז על סכיזופרניה(שיש לסבתי) ובטח עכשו זה גם מתחיל אצלי (אני ממש לא חושבת ככה). בקיצור, אני די לבד בכל העניין הזה, וגם צריכה לבצע החלטות חשובות. עכשו אני קצת מצטערת שחיכיתי כל כך הרבה זמן לפני שהתחלתי טיפול... אני חייבת להתחיל לעבוד כי בינתיים חבר שלי תומך בי (אנחנו גרים יחד) אבל הוא סטודנט וזה מאוד כבד עליו הנטל הזה. הבעיה היא שאני לא מצליחה לחשוב אפילו על לעמוד מול אנשים אחרים ולתקשר או להיות נחמדה בכח ונעימה וסבלנית כי אין לי כוחות לזה- וזה עוד אלמנט של לחץ שלא מוסיף לי. אני מיום ליום מרגישה שאני נכנסת יותר ויותר למערבולת.
לצערנו עד כמה שזה קשה סבלנות היא מילת המפתח. צריך לתת זמן לתרופה להתחי להשפיע ולרוב זה לוקח שבועיםם לפחות. אל תכריחי את עצמך לעשות דברים בכוח. תנסי להתחיל מדברים קטנים כמו לקום מהמיטה ( אפילו בלי לעשות כלום) שזה כבר הישג. נסי להעסיק את עצמך בדברים שאת אוהבת כמו אמבטייה חמה, מוסיקה וכו'. טוב מאוד שקבעת תור אצל הפסיכלוגית- היא צריכה לדעת את ריגשותייך. יהיה טוב, החזיקי מעמד
