הפסקת אש...

חזרתי מן הקרב על השפיות... על ההקשבה... על הזכות להיות משוגעת בציבור... חזרתי עם המון ידע, עם המון שקט. באופן פרדוקסלי, היכולת לבטא את הכאב בלי להחביאו, לבטא את הכעס והעלבון על היחס, על הגירוש, על הבורות, איפשרה לי פתיחה של ערוצים חדשים לתקשורת וללימוד. אני רוצה להודות לך, דר' הידש, על העדינות שטיפלת בפסיכוזה שלי כאן. על היכולת מצד אחד לצנזר אמירות קיצוניות מדי שלי, ומצד שני לתמוך מהצד, בצורה לא שיפוטית ובאהבה. אני חושבת שאחד הכאבים הגדולים שלי בפסיכיאטריה זה השיפוטיות. אני מגיעה פצועה, ופוצעים אותי עוד יותר. זה הרי ברור שאם כואב לי אני צועקת. והכאב הוא רב, גדול, מציף, לא מאפשר לישון, לא מאפשר להניח, ממש מלחמה לחיים ולמוות ששום דבר לא מעניין יותר. לא איכפת לי שכל העולם ידע שאני משוגעת. לא מוכנה יותר להתבייש במי שאני. אני מי שאני, והגיע הזמן לבוא עם זה גם לעולם הפסיכולוגי ולדווח לו איפה המלך ערום, כמו נחש ערום, ואיפה הוא לבוש ועוטף באהבה ובתמיכה. אתם החברים שלי והפורום היחיד בו כתבתי שלא הייתי צריכה לעזוב. בבית המשוגעים הזה, מתייחסים אחד לשני בחמלה. כמה כיף להיות יחד בפורום, כולנו, לא שופטים, מחבקים, תומכים, איכפתיים. מכאן צריך לצאת לטפל באנשים חולים. ואת הפסיכיאטריה השיפוטית והכועסת צריך לשלוח לכביסה. לנקות את הסטיגמות, את הנידנוד, את חוסר הצדק וחוסר האנושיות וחוסר הרגישות וההתנשאות. תודה לכם חברים. כרגיל, גם הפעם, נעמתם לי מאד. תמי.

תמי יקרה, אני עדין כאן (אני לא יודעת אם את רואה בי קול תומך או שופט). אני עדין אוהבת, בדרכי, ומאד מאד רוצה לשמוע ולהקשיב (לך). מאחלת לך לילה טוב ורווי שינה, הדסה

לתמי מחזיקים לך אצבעות, אני מקווה שמדובר באזעקת שווא. שבוע טוב דר' גיורא הידש

תמימי מעריצה אותך על התמדתך להשתתף בפורום, גם כשאת מרגישה טוב. פניתי אליך מספר פעמים ואת כמו תמיד השבתי לי בהשקעה, כמו שאת יודעת. אני מחזיקה ממך...