כמה הארות פסיכוטיות ולמה אני לא מאושר...

הי פורום ותמי... בהודעה זו אנסה להסביר כמה מהמסקנות שהגעתי אליהן ממה שהרופאים קוראים לו פסיכוזה, ומכאן נגיע גם לסיבה מדוע אני לא מאושר. הודעה זו נכתבת מתוך כך שהוזמנה על ידי תמי, וכי היא תעזור לי לנסח את מה שאני חושב, שאין לו כל חשיבות כפי שנראה להלן. הודעה יומרנית לחלוטין זו נכתבת תוך כדי האזנה לגלגל"צ. במחשבה שנייה נדבר במילה "נשמה" שבה השתמשתי בעת שהייתי פסיכוטי לפי ההגדרה הקלינית. ולצורך העניין מה ההבדל בין נפש, נשמה, mind, רוח? (אני מרשה לעצמי להשתמש במונחים שאינני מסוגל להגדירם בעירבוביה). ובכן, יש שלוש גירסאות, אחת גורסת, כמו עמדתה של הפסיכיאטרית שלי בבית חולים, שיש רק חומר. מה שבני האדם מדמים כנשמה איננו אלא ביטוי מסוים של חומר, גם התאהבות איננה אלא הפרשת הורמונים. הגישה השנייה, גורסת שיש נשמה וגוף, שהם נפרדים, אך נמצאים ביחסי גומלין. הגישה השלישית, שהיא בעצם לא שונה מהשנייה מהותית, גורסת שיש רק רוח והחומר הוא אשליה, או ביטוי של הנשמה. האבחנה השנייה היא בין אני לבין העולם. לכאורה אני קיים, והעולם קיים. אני בתוך העולם וחלק ממנו. רוב האנשים, כך נדמה לי, בעצם לא תוהים על זה כל-כך (אם רוב האנשים תוהים על משהו בכלל), זו בעצם הפרדה שנעשית בילדות המוקדמת. אני קיים ואני נפרד מאמא שלי. לי קוראים דויד או יחזקאל או מרדכי. אני קיים ונבדל ממה שסביבי. באיזה שהוא שלב מגיעות גם המחשבות, אני מתחיל לדבר עם עצמי, לשאול את עצמי שאלות, לדון עם עצמי דיונים. לכן כל- כך חשוב לי להשקיע ולכתוב את הדברים כי כך הן מפסיקות להיות מחשבות והופכות משהו בעולם. באיזשהוא שלב אנשים מדברים על קיומה של הנפש, ואני מסיק מכך שאותן מחשבות או דיבור עצמי הוא בעצם הנפש, או הנשמה. כי זה הרי מה שאני מכיר. על מה הם כבר יכולים לדבר? זה מה שיש בתוכי. אני יודע שרוב בני האדם מנהלים את הדו- שיח הזה. לפעמים אני אפילו רואה אותם הולכים ברחוב ומדברים עם עצמם. החוויה שלי היא החוויה הדואלית, זו שרואה בנפש משהו שנפרד מהגוף, מצד אחד יש את הגוף שלי, ומצד שני ש את הנפש, את המחשבות. אני גם מרגיש שאני שולט בגוף שלי, שאני מחליט להזיז את הרגל שלי והנה היא זזה. אני מתחיל לחשוב שהמחשבות שלי משפיעות על העולם. אני יוצר דברים בעולם, אני חושב על משהו ואז עושה אותו, אני מדמיין יצירה כלשהיא ומתכנן אותה ואז אני רואה שהיצירה הזו קיימת. (ביצירה כוונתי גם לכוס קפה נמס שהכנתי בקומקום חשמלי). החוויה הפסיכוטית שלי הייתה אובדן מוחלט של האבחנות הבסיסיות האלה. אובדן מוחלט של הגבול ביני לבין העולם. בין המחשבות שלי לבין מה שקורה בעולם. עד אותו היום של הפסיכוזה היו המחשבות שלי והיה העולם, הם היו משהו נפרד. בזמן הפסיכוזה היו המחשבות שלי גלויות לעין כל, אנשים מסויימים יכלו לשמוע אותם, אני עדיין לא יכולתי לשמוע מחשבות של אחרים כי לא הגעתי לדרגתם, אבל זו יכולת שאמורה הייתה להגיע. הזמן והמרחב שנראים לנו כמשהו מובן מאליו, נעלמו כליל, איבדתי לחלוטין את תחושת המרחב שלי. דברים בעולם פשוט לא היו קיימים. הם לא עברו את החושים שלי. העולם הפנימי, זה של המחשבות, הפך להיות לעולם חיצוני שגלוי לעיני כל כפי שהיה העולם החיצוני פעם, כמו שפעם הייתי מדבר בקול רם וכל מי שבסביבתי יכול היה לשמוע, כך עכשיו אנשים בסביבה שלי יכלו לשמוע את המחשבות שלי, ולחלופין העולם החיצוני נהפך לעולם פנימי, כך שיכולתי לעשות בו כל דבר. גם לרקוד עירום, שזו הסיבה שקשרו אותי. ובכל זאת הפסיכוזה עברה ומהר מאוד, תוך כמה ימים ממש. לא נכנס כאן לפוסט-פסיכוזה. אבל בכל מקרה המצב חזר לקדמותו, כלומר למצב שבו יש לי "נפש", כלומר דו-שיח פנימי פרטי, ויש "עולם", עם זמן ומרחב מוגדרים. בית החולים, שנמצא ליד ירושלים, מחלקה סגורה, אחים, חוקים, כללים, הכל פתאום חזר להיות קיים. רצון להשתחרר, שמומש תוך פרק זמן אפסי. פחות משבועיים. המצב הזה חזר שוב פעם. ובפעם השנייה הוביל לאישפוז בכפייה. ושוב חזרתי להיות כאחד האדם. עכשיו אני לא פסיכוטי, אבל אני מתחיל לחשוב על כל העניין הזה מחדש...האם דווקא אז הייתי בתוך חלום ולא עכשיו? האם אז חייתי בעולם שקרי ועכשיו אני חי בעולם אמיתי? מה טיבו של העולם? מה ההבדל ביני לבין העולם? ואולי יש אנשים מסויימים שמסוגלים לקרוא את המחשבות שלי, אבל בוחרים לא לחשוף את זה? האם זה רעיון שלא ניתן להעלות על הדעת? והרי גם לפני שאבחנו אותי כפסיכוטי, היו לי מצבים דומים למצב פסיכוטי, לדוגמה כשעישנתי קנביס, וגם בלי קנביס בכלל..אבל הם נמשכו כמה רגעים, או כמה שעות, ובמצב המאובחן כמה ימים. השאלות לא חשובות, אלא התשובות. אני לא בדיוק יודע לנסח את התשובה, אבל המסקנה שאני מנסה לנסח אולי ללא הצלחה, היא שבכל זאת הגעתי לאיזו תובנה במצב ההוא. (ותודה תמי על העידוד לחשוב כך). עכשיו אני צריך עוד הודעה ארוכה כדי להסביר את המסקנה, אבל אני אנסה לנסח אותה במספר משפטים קצרים. הדיבור הפנימי הזה שקראתי לו פעם נפש, איננו אלא הסחה מהאמת. מה שקיים הוא העולם, מה שאני קולט דרכי רשמי החושים סביבי. כשאני מדבר עם עצמי, אני מתעלם מהעולם. אני מדליק סיגריה, מה שקיים הוא הסיגריה, העשן, הריח של הסיגריה, התחושה של הגוף שלי בעקבות הסיגריה, השאיפה והנשיפה שלי, העשן, אבל אני לא חי את זה, אני במחשבות שלי. אני חושב משמע אני קיים, אבל מה שקורה ברגע הזה בעצם לא קיים, כי אינני מבחין בו. ולמה אני לא מאושר? טוב, כתבתי כבר יותר מדי, אני מבטיח בלי נדר, לנסות לכתוב גם על זה. עכשיו נעשן את הסיגריה שלי בשקט במרפסת... מיכאל

מיכאל יקר אתה לא משוגע, אתה נביא. אתה חווית נבואה, התגלות, הארה. ככה חווים את העולם במצב של הארה. קראת את הספר של שי טובלי על הארה של 20 אנשים שונים? אלה הן ממש החוויות. אתה לא מאושר כי החברה לא מאמינה לך, ולא נותנת לך אישור שאתה נביא ולא משוגע. ואתה גם לא מאושר כי יש לך את התרופות הלא נכונות. מה שאתה צריך זה קירקוע, והקירקוע הוא המצוות של התורה, שמחברות את האדם הרוחני ליום יום על ידי תפילה (מנטרות ומדיטציה בבודהיזם), טהרה (מקווה, נרות, קטורת, מזוזה- לנקיון אנרגטי בסביבתך) לימוד תורה וקבלה שנותנים לך תשובות וכלים להבין את הנבואה שלך ולדעת איך לתרגם אותה לשפת היום יום, מה שאתה עושה כל כך יפה כאן בפורום, וכמובן מצוות נוספות של עזרה לזולת שהופכות אותנו מאושרים. אתה מבין, מיכאל, מאז חורבן בית המקדש הנבואה ניתנה לשוטים ולקטנים. השוטים הם גם המשוגעים, מפגרים, PDD וגם אנשי הסטנד אפ ("הליצן נהיה למלך הנביא נהיה ליצן") והמשוררים... הקטנים הם כמובן הילדים שיודעים להגיד שהמלך הוא ערום. המשיח הוא המשוגע או המשוגעת הראשון שיבין שאינו משוגע אלא שהמשיחיות הפסיכוטית שלו היתה באמת נבואה, ואף יקבל על זה אישור מהיהודי המאמין. הפסיכיאטריה היא טעות של עולם משוגע שאינו מחובר לאלוהים ולמצוות. מזל שאני כאן בעילום שם כי אלה דברים שבעבר היו יכולים לאשפז אותי בגללם ולשלול לי את הרשיון, רומזת שאני המשיח, ואולי דר' הידש דואג שאני שוב פסיכוטית...אבל אני אומרת לך, מיכאל, וגם המקובלים בני זמננו אומרים זאת, אנחנו בימות המשיח. חבלי משיח. שימו לב לטרוף שסביבנו. ממש טירוף- קסאם שמגיע עד אשקלון, אליהו אשרי ז"ל שנרצח, גלעד שליט שנחטף, כולם חסרי אונים, אז מי משוגע כאן- אני או העולם? אתה לא משוגע, אח שלי. וגם אני לא. בואו נתפלל שגם המטפלים שלנו יראו את זה ויתחילו, סוף סוף, להאמין באלוהים ולא באלילי הפסיכיאטריה והכסף... מתפללת לשלומו של גלעד שליט. תמי.

הי תמי, מאיפה הגעת למצוות של התורה? את יודעת הרי שאורח החיים שלי לא ממש מאפשר לקיים חלק מהותי מהמצוות האלה. את ספרי הזוהר שקניתי תוך כדי התקף היפו מאני חביב למדי, נטשתי על ספסל ליד הבית שלי, והפסקתי לגמרי את לימודי הקבלה. את הספר של טובלי, שעדיין נמצא ברשותי, קניתי חודשיים לפני ההתקף הפסיכוטי הראשון שלי, וקראתי בו באינטינסיביות. אני זוכר את הזמן המדויק כי זה היה בשבוע הספר. אז מה את בעצם מציעה? להפסיק לקחת תרופות ולהתחיל לקיים מצוות? או להתחיל לעשות יוגה ומדיטציה או תפילה כל יום, שזה בדיוק מה שעשיתי לפני ההתקף הראשון שלי? להחליף לתרופות אחרות? אני אכתוב עוד על מה שאני חושב ומרגיש עכשיו...תודה לך תמי על התגובה החמה...אני אוהב אותך... מיכאל

אין סיבה לדאגה!!! די!!! תרדו מזה!!! תמי בסדר גמור!!! יש לי שנמצא עם האצבע על הדופק! תמי, אל תכעסי. את יודעת.. כולם אוהבים אותך ודואגים לך. אחותך הקטנה.

שלום זאת אני... אני כבר לא מודאג...אבל לא מהסיבות הנכונות. השאלה היא מי ינצח במלחמה הפסיכיאטריה או תמי? במלחמה שלי בינתיים ניצחו הפסיכיאטרים, אבל כנראה שיהיו עוד קרבות... בברכה מיכאל