מיכאל,תמימי,דור,טל

בתור מישהי שניסתה להתאבד פעמיים ,בצורות מאוד לא פשוטות שאני עד היום לא מבינה איך נשארתי בחייים ,התרגשתי מאוד לקרוא את ההתכתבות בניכם בשרשור למטה ,אין לי מה להוסיף על זה פרט לזה שזה נתן לי חומר למחשבה ,כי יש לי לא מעט מחשבות על התאבדות כמוצא אחרון לכאב .

רינת יקרה שמחה על דבריך. רק רציתי לספר לך ולפורום שאני ניסיתי להתאבד פעם אחת. לקחתי 30 כדורי אלטרול, בברז באמבטיה. הייתי אז בת 27, והייתי בבית הורי. חשבתי למות בגלגול הזה, כדי להתעורר בגלגול הבא, בלי כל הסבל הזה. זה היה אחרי המשבר הפסיכוטי השני והחריף שלי, במצב דיכאוני חזק, בתחושת ייאוש וסבל שלא ידעתי לשאת, הייתי אז בטיפול אצל הפסיכיאטרית הראשונה שלי שהרגשתי שאינה מבינה אותי, שההורים לא מבינים אותי, ושאני לבד בעולם. אחרי שגמרתי לקחת את הכדורים, הערתי את ההורים. נסענו מהר למיון, ומשם לטיפול נמרץ. לא רציתי למות. קראתי לעזרה. לדעתי כל אדם שמנסה להתאבד קורא לעזרה, הנפש שלו צועקת שאין לה יותר כוח לשאת את הכאב. דיכאון הוא כאב עצום, לא נתפס. כשהייתי שם לפני שאיבדתי את ההכרה שאלו אותי למה עשיתי את זה. עניתי שאני רעה. ומתוך ייסורי הגוף והנפש, כשההכרה התערפלה לי שם בטיפול נמרץ, צעקתי להם "אתם לא מתייחסים יפה לחריגים"... כל כך חריגה הרגשתי עם המחלה שלי, כל כך בודדה, כל כך משוגעת ובזויה. הצעקה שלי מאז נשארה בי כמו שבועה. אני אשנה את המציאות הנוראה הזאת של יחס החברה לחולי הנפש שבה. יש כאן בורות משוועת וסבל מיותר. חולים לא צריכים להתאבד כדי שיקשיבו להם. צריך להקשיב לדיכאון, לחרדה, לשיגעון, ללמוד אותם, ללמד אותם לעולם. רינת, תארי לך שהייתי הורגת אז את עצמי... תארי לך שהיית את הורגת את עצמך... את צריכה להיות איתי במאבק של שיפור היחס של החברה לחוליה. את צריכה להיות איתי ועם מיכאל ודור וטל- במקום המחזק את האחים שלנו ברגעי השפל. אולי עכשיו את במצב של שפל אבל זה יעבור לך, וכשתתחזקי את תעזרי לאחים שלנו גם לצאת מהמקום הנורא ומלא הסבל הזה, שנקרא דיכאון. אל תעזבו אותנו, אחי גיבורי הדיכאון. כל חולה שהורג את עצמו, הורג את כולנו. אנחנו צריכים לשרוד את הדיכאון, לצאת לרפא את החברה, ואת עצמינו ואחינו. כל חולה שנרפא הוא גם מרפא ולוחם למען עולם בריא ומאוזן יותר. שוב תודה רינת על דבריך, ורק בריאות לכולנו, תמי.

הי תמי, אבל אין מרפא רק רמיסיה, או שמא גם לרמיסיה אנחנו יכולים לקרוא מרפא. המתת חסד אקטיבית איננה הוצאה להורג, כי זוהי בחירה של אדם. זו עזרה לאדם שבחר לסיים את חייו מתוך מודעות, שזוכה להיפרד מהיקרים לו כשהוא עדיין בהכרה ועומד על רגליו. אמא שלי מתה מסרטן אחרי שנתיים של יסורים נוראים. לא היה רגע אחד שבו היא רצתה למות. היא נאחזה בחיים בשיניים. מאוד היה חשוב לה לחיות. למעשה היסורים שלה היו כאלה נוראים, שאני לפעמים תוהה האם השנתיים שלה לא שקולות לשנתים בשואה. אני מרגיש אחרת, לא הייתי רוצה לעבור את מה שהיא עברה. הייתי מעדיף שהיו נותנים לי למות לפני כן. ובכל זאת, אני לא חושב שאין לי מה לתרום, וגם אם לא היה לי מה לתרום זכותי לחיות. לא יודע למה הזכרתי את עניין התרומהכי היא לא חשובה כאן, גם בן אדם שתורמים לו ועוזרים לו קיומו חשוב, כי הוא מאפשר לזולת נתינה. וכמובן שכל בן אדם תורם בכל מקרה, בעצם זה שהוא הולך למכולת הוא תורם לחנווני. וכאמור, כיום לא הייתי לוקח את הקפסולה. לתמי, ההתקפים הפסיכוטים שלי לימדו אותי שהעולם הוא אשליה, או ליתר דיוק שאין לנו איזו נשמה פרטית ששוכנת איכשהוא בגוף, אלא שהעולם עצמו הוא הנשמה שלנו, שכאנחנו עושים טוב לאחרים, הרי זה רק כי אנחנו עושים טוב לעצמנו, כי הם בעצם הנשמה שלנו, וכשאנחנו עושים רע איננו אלא פוגעים בעצמנו. בהתקפים הפסיכוטיים הייתה לי תחושה של שליחות, שאני צריך להביא אנשים להכרה הזו. כיום אין בי את תחושת השליחות הזו. לא חשבתי שמה שכתבתי יגרור תגובות רבות. בכל מקרה, אני חושב שלבן אדם שרוצה למות צריכה להיות שמורה הזכות הזו, אבל אני מסכים עם דור, שיש כאן בעיות קשות של יישום. בברכה מיכאל