סטיגמה וטעות - חשיפה מיותרת

שלום, הודעה זו מופנת בעיקר לתמי ולקבועים של האתר מדי כמה חודשים אני כותבת באתר בשמי הפרטי, אבל הפעם העדפתי שם בדוי. הבעיה שלי היא כזו: אני סטודנטית לתואר מתקדם, שעברה ארוע פסיכוטי שהוביל לאשפוז כפוי, ואני עובדת במעבדה, שבה לפני כבר הרבה זמן עשיתי טעות חמורה וסיפרתי על מה שקרה לי. למזלי הבוס שלי ידע על כך לפני שסיפרתי לאחת מהקולגות, הבעיה היא שהיא הלכה וסיפרה לו, והכי חמור זה שנושא המחקר שלה קשור למחלה שלי, והיום היא שאלה אותי אם הייתי בבית חולים פסיכיאטרי שהיא נוסעת אליו לצורך המחקר שלה, ואני ממש לא ידעתי מה לענות. לא הייתי שם אז לא הייתי צריכה לשקר, אבל זה היה נראה לי ממש לא הוגן, כי היא לא חברה שלי, והיא לא ידעה איך להתמודד עם החשיפה שלי. אני מרגישה מאוד חשופה מגלל הטעות שלי, ואני מרגישה אי נוחות עצומה כל פעם שאני שומעת אותה מדברת על המחקר שלה, מגלל שזה בעקיפין כאילו שהיא מדברת עלי. תמי, הייתי שמחה לדבר איתך בפרטי, אם אפשר תודה

לירן אין בעיה תכתבי לי למייל ונדבר. תמי.

לירן וכולם מנסיוני כחושפת סידרתית, או במילים אחרות- אקסבסיוניסטית, הקושי של החשיפה הולך ופוחת ככל שחיים יותר בשלום עם המחלה ההפרעה או האירוע הפסיכוטי. היום לא איכפת לי לספר את הסיפור למי שרק רוצה לשמוע, ואני לא מספרת את הסיפור לאנשים רק במקרה בו אני מרגישה שלהם תהיה בעיה. הבעיה של פחד מלהשתגע היא לא בעיה שלך, לירן, אלא של הסביבה. ולכן, אם את חשה מבוכה מול החשיפה, תבדקי אם עצמך למה. האם זו בושה להשתגע? האם זו בושה להתאשפז בבית חולים כשלא מרגישים טוב? בדקי את הסטיגמות שלך כלפי עצמך. לי תמיד עזר כשלימדתי את עצמי שמחלה נפשית היא סוג של חוסר איזון ביוכימי כמו מחלות נפשיות- גופניות אחרות. כל מחלה היא גם נפשית וגם גופנית, ומשלבת בה גורמים פסיכולוגיים וביולוגיים כימיים. אולי הגיע הזמן שאנחנו, חולי ה"נפש", נשחרר את עצמינו ואת הציבור מהסטיגמות והבורות בקשר למחלות נפשיות. אם אנחנו לא נתבייש, ולא נתרגש ממבוכת האחר, המבוכה תחלוף ולא תהיה נושא בכלל. אם אנחנו לא נכעס על מבוכת הזולת, ונראה בה תוצר של בורות ושל סטיגמות, הזולת יוכל לוותר עליהן ולהתחיל להבין שאין הבדל מהותי בין מחלה נפשית למחלה אחרת ושלהשתגע זה בסך הכל מצב מסויים של תודעה שלא כל האנשים עוברים אבל הוא לא מראה על משהו דפוק באנשים שכן עוברים אותו. משוגעי כל העולם התאחדו, ובואו נפסיק להתבייש בשיגעון שלנו. בואו נלמד אותו, נלמד ממנו, ונלמד אותו לעולם. מי יודע, אולי נמצא בשיגעון הגיון משלו, כמו בשפת החלום, ואולי הוא יתן לנו תשובות לשאלות שהלוגיקה ההגיונית לא נותנת לנו? יש הרבה יופי ויצירתיות במצב השיגעון. אני אישית למדתי כל כך הרבה דברים מהשיגעון שלי. לא הייתי חוזרת עליו עכשיו, אבל לא הייתי מוותרת עליו אז. כי בלעדיו הייתי היום אדם הרבה פחות עשיר וצבעוני. השיגעון שלי הוא חלק ממני גם בשפיותי. והוא מעניין אותי עד היום. ואינו מהווה סיבה למבוכה או לבושה. הסיבה היחידה שהוא לא דבר גלוי כמו שאר חוויות חיי היא הבורות והסטיגמות, והרצון שלי לא להביך או לסבך את האנשים שסביבי בדברים שאינם רוצים לפגוש בתוך עצמם. אבל מי שמוכן לפגוש את המשוגע שבתוכו ולהכיר אותו, איתו אני מדברת, ובשמחה. תמי.

תמימי תמימי השם שלך מתאים כל כך... את באמת תמימה, וזה לא נכתב מתוך כעס חלילה, תביני: אני סטודנטית, אני נמצאת במקום עבודה, למה שארצה שידעו שהייתי מאושפזת? כדי שיהיה לאנשים על מה לדבר? הם לא חברים או משפחה,אלא סך הכל קולגות, אנשים שאני צריכה להסתדר איתם ולאו דווקא לאהוב אותם. בואי נסכים שלרוב לא יצא שום דבר טוב מלספר על ארוע קשה כזה לאנשים כמעט זרים. נכון? אז זהו, שמתוך חיפוש אמפתיה וחולשה אני סיפרתי לאדם הלא נכון. והאדם הזה דבר ראשון הלך לדבר עם הבוס. אז זה די ברור שזה יכל להגמר רע, מה שמזלי ולשמחתי לא קרה. אני גם אדם שלא מתבייש בחיים שלו. עברתי המון חוויות מיוחדות כקשות, אבל לא לכל אחד מתאים לספר עליהם, ולא מתוך הקושי שלי לקבל את עצמי, אלא מתוך חוסר היכולת לחנך את כולם כך שהם יקבלו אחרים. אנסה בבית שוב לשלוח לך את המייל אשמח לשמוע עוד תגובות מאנשים, אם יש לכם מה לומר בנושא הזה של כמה צריך להסתיר מצב נפשי שהיה בעבר.

ביקשת עוד תגובות מלבד זו של תמימי. אז ככה- יש לי עבר פסיכיאטרי עשיר. בהווה אני בריאה נפשית, לא זקוקה לטיפול או תרופות. אני מתפקדת יותר טוב מכל הסביבה שלי. אני פסיכולוגית. עובדת ומצליחה בעבודתי. עשיתי דוקטורט בפסיכולוגיה. במקומות העבודה שלי אף אחד לא יודע על העבר שלי, ולא ידע, כל עוד זה תלוי בי. למה? כי אסור לסמוך עח אף אחד. אם את חיה בשלום עם עצמך ועם עברך זה עניין אחד, אבל לא כדאי לסכן את הקריירה שלך והאפשרות שלך להתפרנס בכבוד ולהצליח במקצועך, בגלל קטנות של אחרים. עשית טעות- אני מסכימה איתך. לא נורא. לא קרה אסון. להבא היזהרי. גם אני עשיתי כמה טעויות כאלה בעבר ולמדתי לשמור על הפה. בהצלחה.

שוב הי תמי, ושלום לאנונימית (אגב, לא עדיף שם בדוי מאשר אנונימית??) תודה על התגובות, ששומעים כמה דעות לפעמים יותר קל למצוא את שביל הזהב ביניהן. אני מנסה שוב תמי לשלוח לך את המייל, אקווה שהפעם ילך. אני חושבת שבאמת בסך הכל ארוע נפשי זה לא דבר להתגאות בו, ולכן הוא רק יכול להוות מכשול בדרך להצלחה שלושה ימים אחרי שיצאתי מאשפוז כפוי, במצב שהוא גבולי מבחינת יכולת השליטה, התחלתי את המחקר שלי אחרי כמה שבועות שהבנתי שאני לא כל כך מהר אחזור לעצמי שיתפתי את הבוס ולמזלי הוא היה אדם משכמו ומעלה והוא בכלל לא התרגש מזה. אבל מה לעשות שיש אנשים טפשים וקטנים שמפחדים מדברים כאלה, אבל גם להם יש פה?? אניגם למדתי שעדיף לא לספר לאנשים סתם. אבל אניגם אשמח לדעת האם יש איזשהו מימד חוקי לשימוש במידע הזה כדי לפגוע. תודה ובריאות לכולם