אני לא יכולה יותר אני נשברת

הדיכאון שמלווה את אחי שובר אותי הוא ממשיך להתייסר ולסרב לטיפול ובנוסף מאשים אותי שבגללי הוא ככה ,זה מה שהוא ממלמל לעצמו בנוסף לשאר הדברים שבגלל שעירבתי את הרופא שלו ובגלל שניסיתי לעזור לו עשיתי לו יותר גרוע ועשיתי ממנו צחוק ,הוא לא מאמין בכלום ומרגיש כמו מת אני כבר לא יושנת רק בוכה ועצביי רופפים איך זה שאין פתרון אני לא רואה מוצא ומיואשת לגמרי

הדר, מניסיוני האישי, אדם שנמצא בדיכאון לא מאמין בכלום. אין לו תקוה לשום דבר,הוא אפילו לא מאמין שתהיה לו אי פעם רגיעה אפילו קלה, מהתחושות והמחשבות המציקות. גם אני לא רציתי ללכת לטיפול. אילצתי את עצמי לעשות את זה כשראיתי שאני מפסידה עבודה , ואין מי שיממן אותי. הלכתי לטיפול רק כדי שתהיה איזו הקלה ואוכל לחזור לעבוד .למרות שלא האמנתי שאוכל להרגיש יותר טוב. לא היה לי כוח לדבר, לא היה לי כוח לחשוב, לא עניין אותי כמעט שום דבר. אני חושבת שחשוב להדגיש בפניו, באופן חד משמעי כמה את דואגת לו ורוצה את טובתו, ולומר לו שאת מבינה שקשה לו להבין את זה עכשיו. מניסיוני לפחות, מאוד חשוב שמישהו יכול להבין את הכאב הזה, לא להתווכח עם הכאב הזה. ולכן, כדאי להניח לו עם השיכנועים ללכת לטיפול. עדיף לדבר איתו, לומר לו שאת מודאגת, לומר לו כמה את אוהבת אותו ומוכנה לעזור לו בכל דרך שרק יבחר. לומר לו שאת לא רוצה ללחוץ עליו, ושלא תלחצי. שהוא מוזמן לפנות אליך תמיד, כדי שתעזרי לו להקל מעט את הסבל. להציע לו שילך רק לפגישה-שתיים עם פסיכולוג או פסיכיאטר, רק להתרשם, לא בשביל לקבל טיפול. ואחר כך שהוא יחליט בעצמו. לפעמים כשאנחנו קצת מרפים, קצת משחררים הדברים קורים מעצמם, גם אם זה לוקח קצת זמן. אני מבינה כמה קשה לך להרפות, קשה לחשוב שהוא סובל . קשה להיות לידו במצבו. אני חושבת שכדאי לך ללכת לכמה שיחות עם פסיכולוג. כדי להקל על עצמך ,ואולי זה יועיל לך אפילו במציאת הדרך לדבר עם אחיך ולהניע אותו להגיע לטיפול. טל

דברי איתו הזמיני אותו לסרט או לבית קפה ושם תשבו ותסבירי לו שאת רק רוצה לעזור לו והכי חשוב שאת אוהבת אותו הכי בעולם. הוא זקוק להמון אהבה הוא עכשיו במצוקה איומה תאמיני לי לא קל הדיכאון זה תהליך מתיש. בהצלחה

להדר התרגשתי לקרוא את התשובות של טל ושל זוהר. לדעתי, כל מי שעבר דיכאון, יכול להדריך מצויין את מי שסובב את המדוכא, אולי טוב יותר אפילו מאנשי מקצוע. כי חלק מהכאב של המדוכא הוא הקושי של הסביבה וחוסר ההבנה של המשפחה שלו לגבי מצוקתו. כי הרי זה בדיוק דיכאון- חוסר תקווה, חוסר רצון לעזור לעצמך, מוות פנימי, כעס פנימי, אשמה. והאנשים מסביב, מתוך דאגה ומצוקה, יכולים להגביר את המצוקה, לא מתוך כוונה רעה, חלילה, אלא מתוך ייאוש של עצמם וחוסר הבנה של המחלה. רציתי רק להוסיף שדיכאון זו מחלה שחולפת, גם בלי תרופות, ברוב המקרים. ויש משהו בתהליך הנפשי של חוויית הדיכאון ושל היציאה ממנו, שמאד בונה את האישיות של החולה המחלים. אפילו מעצים אותו. אנשים שהיו בדיכאון וחילצו עצמם ממנו יכולים מאד להתפתח, מכל הבחינות. וגם בני המשפחה שסביבם. במילים אחרות, אולי ניתן להקל קצת על הסבל אם נחשוב על הכאב שעולה כאיזה תוצר לוואי של עבודה פנימית, שתוביל למקום טוב יותר. כמו שכר לימוד. ואולי זה פחות יכאב לנו אם נאמין שהכאב הזה הוא מורה דרך, והוא אינו מקרי וסתמי אלא נותן פשר לכל מיני דברים והופך אותנו לחזקים יותר, רגישים יותר ואיכפתיים יותר לסבל של האחר. אני כחולת דיכאון לשעבר וכמטפלת וכחברה של הרבה אנשים שחלו בדיכאון והחלימו, יכולה להעיד שרוב האנשים שהכרתי ועברו מצבים נפשיים קשים אלו, מאד התפתחו מהמשבר הזה, שהיה הזדמנות לצמיחה ולא לפירוק לא הפיך. אז אולי בזה, הדר, את צריכה להיות יותר חזקה מאחיך. אולי את צריכה להיות זו שתשמור את התקווה, שתאמין בו שימצא את הכוחות לצאת מהמצוקה, שימצא את הכלים. תאהבי אותו בלי להאיץ בו לוותר על הכאב. אולי הכאב הזה נחוץ לו כרגע, עם כל הצער. אנחנו לא יכולים להמנע מכאב בעולם הזה, בהיותנו אנשים שחיים בתוך גוף. תמיד יכאב. השאלה היא איך נתייחס לכאב הזה, ועד כמה נילחם בעצם קיומו. ההרפייה יוצרת הקלה. נסי להרפות. נסי להאמין. נסי לסמוך על אחיך שימצא את הכוחות להרגיש טוב יותר ולקבל עזרה. תמי.