מהגיגיה של מדוכאת

שלום, אני קוראת עכשיו את יומני לאה גולדברג, ומרגישה כאילו נפשה התגלגלה בנפשי... משפטים שהיא כותבת כמו יצאו מפי...בהבדל אחד, שהיא לפחות מיצתה עצמה בכתיבתה ובעבודתה כמרצה וכמתרגמת. כמוה, גם אני לא ידעתי מעולם אהבה אמיתית והדדית כמוה, גם אני ויתרתי על כמיהות לב ונפש כמוה, גם אני חשה זרות וניכור אל עצמי, אל העולם כמוה, גם אני חווה דחייה גדולה הן בגלל מראי והן בגלל פגיעותי כמוה, מייחלת לשקט ולשלווה, שלעולם אינם מגיעים כמוה, מבינה שלעולם לא יגיעו ימים אחרים, טובים יותר כל שהיה, הוא שיהיה בגיל 40 העולם אינו צופן בחובו הבטחות לעתיד טוב יותר זהו בעיקר גיל ההשלמה עם מה שיש ומה שאין, גם אם מה שאין כבד מנשוא וגם אם אינך משלים בהכנעה, אלא בסערה רוגשת, לפחות כלפי חוץ מוטב שתעמיד פנים כאילו השלמת, כאילו אתה מסתגל, כדי שלא תאבד אחיזות נוספות בעולם שלא כמו לאה גולדברג, מתקשה להתנחם בספרות שלא כמוה, מתקשה לסלוח, להשלים ולהתפייס לא יודעת אם היא ניסתה טיפול פסיכולוגי. אם כן, וודאי שלא עזר לה. גם לי לא. טיפול אינו מעלים תחושות דחייה עמוקות, תסכולים וכאבי קיום. במקרה שלי, טיפול רק הגדיל את תחושת הניכור הקיימת ממילא, שכן לא נמצאו מטפל או מטפלת שיכלו להכיל את הזעם האדיר שלי. סליחה באמת, שלא עשיתי חיים קלים למטפל ולא התאמתי עצמי לנורמות הטיפול...שלא הקטנתי את מימדי הייאוש כדי שיוכל להשלות אותי ואת עצמו בכך שהטיפול מועיל... לתומי חשבתי שאדם מביא את מכלול אישיותו לטיפול ולא מצנזר אותה כדי שהמטפל יוכל להתמודד עימה ביתר נינוחות... ובתרגום חופשי למילים של פרידה קאלו, סמוך למותה: "הבנתי את הפרינציפ של הקיום, לא מעוניינת לחזור לכאן לעולם".

מדוכאת יקרה קראתי את הגיגיך, המזכירים לי תקופה ארוכה של עצבות ללא סוף בעצמי. ואני מזדהה גם עם הכעס שלך כלפי מטפלים שלא השכילו להכיל אותך בכאבך, ניסו לדחוף אותך החוצה ממנו, וגרמו לך בכך רק נזק. חברה שלי כתבה לי פעם שזו זכות לכאוב, וצריך לתת לכואב את כל הזמן שבעולם לכאוב את כאבו. וללוות אותו, כמה שידרש, כמה שהכאב הזה ירצה להיות, עד שיוקל, בלי לנסות לדחוק אותו ממנו טרם זמנו. נראה לי שזה מה שחווית עם המטפלים שלך, ומכאן גם הייאוש והכעס. מהחוויות הדכאוניות שלי עצמי אני יכולה להגיד לך שלמדתי מהן כל כך הרבה. שהדיכאון הוא מורה דרך עצום עבורי להבנת הקיום האנושי. מחדד ברמות גבוהות שאלות על טעם החיים ומשמעותם. והנה, את מחפשת תשובות אצל לאה גולדברג. גם אני חיפשתי תשובות אצל אנשים שונים שחוו ייאוש גדול בחייהם. חלק מהתשובות מצאתי, וחלק אני עדיין מחפשת. אני אשמח לשמוע מה את חווה. אני אשמח לדבר איתך על זה אם את רוצה, גם במייל. אני חושבת שמי שחווה דיכאון לא ינסה לשכנע את המדוכא ש"יהיה טוב"... זה כל כך מעצבן... חמותי היתה מביאה לי פרוספקטים של חשיבה חיובית... מה חשיבה חיובית? על מה היא מדברת בכלל... אני רוצה למות והיא מדברת איתי על חשיבה חיובית. הניתוק הזה מהחוויה של המדוכא יוצרת סבל מיותר. למטפלים רבים אכן קשה להתמודד עם העומק והייאוש של הדיכאון והם מנסים במנגנונים מאניים משל עצמם "לעודד" אותך להרגיש טוב, ובכל מגבירים את חווית הניכור. תודה ששיתפת אותנו ברגשותיך. אם תרצי להמשיך ולדבר, אני אשמח. תמי.

שלום תמימי, תודה על התייחסותך. כנראה שבאמת רק מי שסבל מדכאון יכול להבין ללב מדוכא אחר. רציתי רק להבהיר שני דברים: הבעיה עם המטפלים שהיו (והיו 4, וברוך שפטרנו) שגם אם ניסו להקרין אופטימיות או איזון אני לא מצאתי בדבריהם הקלה לייאוש שמקנן עמוק, לחוסר האהבה העצמית ולקנאה במי שמקבלים אהבה מהסביבה. מה שיותר חמור לדעתי, הטיפול האחרון, אצל פסיכיאטר, הסתיים באקורד צורם מאוד מצידי, כיון שבתגובה לציניות, לסרקזם ולשליליות הרבה שבי, אשר הופניתה גם אליו, בזמן דכאון קשה, הוא הקרין לי דחייה וחוסר קבלה מוחלטים, כשאני נותרת עם תחושת אשמה על היותי כזו, שכן, לטענתו, הוא לא חייב לסבול התנהגות כזו מצד המטופל. כלומר, עלי לאלף את עצמי לפני שאני מגיעה לטיפול, כדי שהוד רוממותו המטפל יאות לטפל בי, כי חס וחלילה ש"יותקף" מילולית עבור 250 ש"ח טבין ותקילין. זכורה לי גם פעם כשהתקשרתי במהלך אחת משיחות הטלפון הרבות שלי אליו כשאני מיואשת, והוא אמר לי "שוב צריך לשחק במשחק המוטיבציה?" (הכוונה למוטיבציה להמשיך למרות הייאוש הגדול.) נראה לי שזו התרשלות במילוי התפקיד או שבאמת כדאי שילכו לטיפול רק מי שמרגישים טוב! דבר נוסף, אני לא כל כך מוטרדת מטעם החיים, כי אני מוצאת לי את הדברים שמשמחים אותי ויש בי סקרנות אינטלקטואלית גדולה ואהבה לאמנות וליופי, אני מטפחת את ביתי ומשתדלת לנסוע לטייל בעולם, הבעיה היא שכל חיי אני ל ב ד, מעולם לא היה לי קשר אינטימי קרוב עם גבר שהצליח לחדור אל נפשי (היו נסיונות ספורים, שלא נחשבים), ואיבדתי כל אמון (שמעולם לא היה לי, אגב) בכך שאמצא אהבה קרובה ומספקת בגילי המופלג. אני לא נראית טוב (אני שמנה) וכל חיי חווה דחיות, שלא לומר השפלות בגלל מראי. אני מאוד רגישה ועסוקה בלהסוות את מצב רוחי האמיתי. אני מתקשה ליצור קשרים קרובים באמת, שכן יש לי מודעות יתר לצביעות, לאינטרסים ולשאר התכונות הטובות שמאפיינות את רוב בני האדם, ואני גם טורחת לעמת אותם עם דעתי עליהם או שבמקרים אחרים, פשוט מוותרת בהכנעה על הקשר שאינו מספק אותי. אני מגוננת על עצמי מאוד, שכן איני מסוגלת לשאת פגיעה של הזולת. ברור לך, שלאורך שנים מתפתחים אצלי סלידה מבני אדם, בדידות גדולה וחוסר תקווה. מכאן גם ההזדהות הרבה שלי עם לאה גולדברג. לפעמים באמת נדמה שאין מקום בעולם הזה ליצורים רגישים כל כך. אני יודעת שאת נשואה ואם לילדים, זה לא פותר בעיות, ברור לי, אבל לפחות את חשה אהובה ויש לך את חלקת האלוהים הקטנה שלך. אני כמהה לחלקה כזו ולא מצליחה להגיע אליה, ותחושת התסכול גדולה מאוד. יש בי המון כמיהה לאהוב ולהיות נאהבת אבל האהבה נועדה לאחרים. זהו, סליחה על ההשתפכות, אבל אני בטוחה שתביני אותי. מאחלת לך הצלחה בהמשך דרכך הטיפולית עצובה