על החוויה המאנית מתוך: נפש לא שקטה- קיי ג'יימיסון

המוח מתעופף יש סוג מיוחד של כאב, התעלות, בדידות ואימה המעורבים בשיגעון הזה. כשאתה ב"היי", זה נפלא. הרעיונות והתחושות מהירים ותדירים כמו כוכבים נופלים, ואתה הולך בעקבותיהם עד שאתה מוצא רעיונות טובים ומבריקים יותר. הביישנות נעלמת, המילים והמחוות הנכונות פתאום עומדים לרשותך, הכוח לשבות בקסמיך את הזולת מורגש בוודאות. אתה מצליח למצוא משהו מעניין באנשים לא מעניינים. החושניות שלך מושלת בכל, והרצון לפתות ולהתפתות הוא עצום. תחושות של קלות, אינטנסיביות, עוצמה, שלווה, יכולת פיננסית בלתי נדלית ואופוריה ממלאים את כל יישותך. אבל, משום מה, כל זה משתנה. הרעיונות המהירים הם מהירים מדי, הם רבים מדי. את מקומה של הצלילות תופס בלבול נורא. הזיכרון הולך. הבעות השעשוע וההיקסמות על פניהם של חבריך מפנות את מקומן לפחד ולדאגה. כל דבר שקודם לכן בא לך בקלות פתאום נעשה לך קשה. אתה נוח לרגוז, כעוס, מפוחד, בלתי ניתן לשליטה ומסובך לגמרי בתוך המערות האפלות ביותר של המוח. אתה בכלל לא ידעת שהמערות האלה נמצאות שם. זה לעולם לא יסתיים, מפני שהשיגעון חוצב לו את המציאות שלו. זה נמשך עוד ועוד ועוד, ובסופו של דבר נשארים רק הזכרונות של הסובבים אותך לגבי התנהגותך- ההתנהגויות המוזרות, הקדחתניות וחסרות התכלית שלך- שכן המאניה עושה איתך חסד אחד, בכך שהיא משכיחה חלק מן הזכרונות שלך. ומה אז, אחרי התרופות, הפסיכיאטר, הייאוש, הדיכאון, מנת היתר? יש את כל התחושות הבלתי ייאמנו האלה שאתה צריך למיין. מי מנומס מדי כל כך ולא אמר מה שהוא יודע? מי יודע מה? מה עשיתי??? ואז, שוב, ישנן התזכורות המרות- תרופה שאתה צריך לקחת, לשנוא את זה, לשכוח, לקחת, לשנוא את זה, ולשכוח, אבל תמיד לקחת. כרטיסי אשראי שבוטלו, צ'קים שחזרו וצריך לתת אחרים במקומם, הסברים שצריך לתת בעבודה, התנצלויות, זכרונות קטועים (מה באמת עשיתי), חברויות שירדו לטימיון, נישואין שנהרסו. ותמיד אתה נשאר עם השאלות, מתי זה יקרה שוב? אלו מהתחושות שלי הן אמיתיות? איזהו האני האמיתי שלי? זה הפרוע, האימפולסיבי, הכאוטי, האנרגטי והמטורף? ואולי הביישן, המופנם, המיואש, האובדני, העייף כל הזמן? קרוב לוודאי שקצת מכל אחד, אבל אתה מקווה שאף אחד מהם. ווירג'יניה וולף, בצלילות ובנסיקות שלה אמרה הכל: "באיזו מידה התחושות שלנו מקבלות את הגוון שלהן מהצלילה לתחתיות? כלומר, מהי המציאות של כל תחושה שהיא?" כתבתי את זה בעקבות השאלה שהופיעה כאן לגבי איך להתייחס לאדם שנמצא במאניה. לדעתי הספר מצויין, וזהו קטע מעולה שממש נותן את החוויה של המאניה והפסיכוזה, בגוף ראשון. תמי.

תודה , מעניין