סיפרתי לפסיכולוגית האחראית שלנו על המחלה שלי

זהו. יצאתי מה"ארון". סיפרתי לפסיכולוגית האחראית אצלינו על המחלה. את הסיפור האמיתי. חיכיתי כל כך הרבה זמן, עד שאסיים את ההתמחות, עד שאהיה מוגנת מהחוק המעוות שכל כך מקשה על מטפלים עם מחלות נפשיות. היא בכלל לא הופתעה. כנראה ראו את הדיכאון, אם כי היה קל יותר לעצום את העיניים. עלי לציין שמאד תמכו בי, היא והמדריך האישי שליווה אותי, רק שאמרו לי לא להגיד, לא לספר, כי היה מקרה אחר עם מתמחה שאושפז וזה נודע למערכת בצורה לא אתית והשעו אותו, ואז היה ממש בלגן להחזיר אותו להתמחות. אבל הוא חזר, ואני מומחית, והפסיכולוגית האחראית שלנו שהיא חברה בוועדה המקצועית של הפסיכולוגים הבטיחה לי שתעלה את נושא החוק של מחלות נפשיות של פסיכולוגים ומתמחים לבדיקה נוספת- האם צריך להקשות כל כך על מטפלים עם מחלות פסיכיאטריות יותר ממטפלים עם מחלות פיסיות אחרות שפוגעות בתיפקוד? מה ההבדל בין מחלות נפשיות למחלות פיסיות אחרות שפוגעות במצב הרוח? היא אמרה שתעלה את זה, כך שאני פתורה. חברים, זה רגע ממש חשוב לי. המון התייסרתי בגלל ההסתרה המיותרת הזאת. המון טעויות נעשו והרבה בלגן בדרך. אבל עכשיו זה כבר לא אישיו. סוד שמתגלה ומתקבל כבר אינו עניין גדול. עוד דבר שיש לי ואיתו אני מתמודדת. לפחות עכשיו אני לא צריכה להסתיר. רוצה להודות לכולכם בהזדמנות הזאת, על כל התמיכה שנתתם לי לאורך כל ההתמחות. כאן יכולתי ועדיין אני יכולה לספר את הסיפור. כאן אני זוכה להמון תמיכה וחיבוק- ממך דר' הידש הכל כך יקר וגם מכולכם, חברים יקרים. אני מבטיחה חגיגית להמשיך לעשות את חלקי הצנוע להפחתת הבורות בתחום מחלות הנפש ולהפיכת הפסיכיאטריה לענף רפואי יותר מובן לציבור ופחות מאיים, כי כפי שכולנו יודעים, חרה להיות חולה נפש, לא רק בגלל המחלות הקשות, אלא המון בגלל הבדידות, ההסתרה והסטיגמות. באהבה גדולה לכולכם, תמי.

תמי יקרה, כן, ראיתי אותו (את הירח) - גם אתמול, גם היום - תלוי לו, גדול ועגול, בין שתי שורות בנינים ארוכות. לפני מספר ימים הייתי עדה לגילוי מרעיש של אחייניתי הקטנה (בת שנה): היא גילתה את הירח. היא ביקשה בביטויה נעדר המילים שנשאר ונתבונן בו; לא רצתה ללכת לישון. אחר כך התאמצה לבקש שאוריד לה אותו; אמרתי לה שאינני יכולה; כאב לא להיות יכולה - לפחות בשבילה... אבל להיות איתה בעיצומה של התרגשות כל כך ראשונית, לגלות איתה - מדהים! תמי, את לא מפסיקה להדהים אותי בצעדי הענק שאת עושה. איזה אומץ כרוך בלצאת מהארון ואיזה גוון של שליחות נלווה לכל המעשים שאת עושה. את כל כך חדורת נכונות, מוטיבציה, מחוייבות כנה, להיות שם עבור אנשים שחווים כאב (דומה לשלך, שונה משלך) ולהקל את גזר דינם. ראיתי למטה שיש בכוונתך להתפתח לכוונים "רוחניים" (אני שמה במרכאות משום שלא ממש ברור לי למה את מכוונת במילה זו והאם את כוללת בתוך זה גם תחומים שונים של רפואה משלימה). אני מעט חולקת עליך בנושא העדר ה"קופסתיות" של העולם הרוחני: לכל תורה/תיאוריה נודעים המושגים הפנימיים שלה, הקופסאות שלה, שדרכה היא "קוראת" את העולם. כבר בכך יש צמצום מה של ההוויה כשהיא לעצמה. אפילו האקסיסטנציאליסטים, שביקשו "לפרק" את כל הקופסאות ולהשאר עם האקסיסטנציה בלבד, חטאו בהתווית תורה (עם חוקים, כללים, דרכי חשיבה ייחודיות). מנסיוני, הגדרות רוחניות עשויות לעיתים (רק לעיתים!) להיות אף יותר מצומצמות ופחות גמישות מן ההגדרות של התיאוריות הפסיכולוגיות [מבלי להתייחס להגדרות ה-DSM, שבכלל דומות בעיני ללשון משפטית. איחס...]. א ב ל - בכל תחום מי שעושה את התיאוריה הם מיישמיה, ולענייננו - מי ששמו להם את התיאוריה ככלי לטפל דרכו. כאן ישנה הפרדה מהותית (על גבי רצף, כמובן) בין ה"טכנוקרטים" הנצמדים לתיאוריה באופן נוקשה, לבין אלה הרואים מולם אדם שלם ולא ממהרים להלבישו בתבניות מוכרות - התיאוריה משמשת להם כלי עזר ולא גורם מסמא. בטוחני שבכל כלי בו תעשי שימוש תהיי מאלה שחפצים לראות ב א מ ת, לשמוע, להבין, ללוות. אני שולחת לך קישור למקום לימוד שעשוי לעניין אותך - קורסים רבים המתקיימים שם מיועדים למטפלים. http://www.mindbody.co.il לסיום, מותר לשאול שאלה? איך לעזאזל מתמודדים עם טרדות רגשיות, מחשבתיות, טכניות, בשעה שצריכים פשוט לשבת ללמוד? איך עושים, פשוט עושים? איך מוצאים כוחות ריכוז פנימי? איך חוצים את הקו שבין כשלון להצלחה ולא פוחדים מפני ההצלחה? לילה טוב, הדסה

מיכאל, אחי לא חייבים לספר לכולם, אבל כל כך נכון היה לי לספר לה לפסיכולוגית האחראי, ולו רק בגלל שהיא יכולה לעשות משהו כדי לשנות את המצב. הדסה, אחותי... קופסאות יש בכל מקום, לפעמים הן נחוצות ולפעמים מגבילות. לגבי רוחניות- הבודהיזם מדבר על להישאר עם התחושות שלנו, להתבונן עליהן בנפרד מהחשיבה, החשיבה היא רק חשיבה. ובפסיכולוגיה- התיאוריה של פסיכולוגיית הסלף (קוהוט) מדברת על להיות קרוב לחוויה, אמפתי ומתוך האמפתיה להביא לחיבור ולשינוי. אני מניחה שגם בבודהיזם וגם בפסיכולוגיה יש קופסאות, לי אישית נוח יותר עם הבודהיזם. איך לומדים כשהרעש הפנימי רב? שאלה טובה. לא יודעת לענות. עובדים במקביל- גם על הלמידה הפורמלית, וגם על הרעש הפנימי שהוא הלמידה הבלתי פורמלית, אבל הלא פחות חשובה. לא יודעת. בכל מקרה, לילה טוב, ומלא גילויי ירח מרגשים, תמי.

שלום תמי... ברכות על היציאה מהארון... אני שמח שזה התקבל יפה, ואין שום סיבה שזה יפריע לך בעבודה שלך. נקווה שהצעד שלך יהיה צעד חלוצי, שיאפשר לרבים מאיתנו להיות גלויים. בעבודה שלי לדוגמה לא יודעים, אבל זה לגמרי מיותר, אין לי שום סיבה לספר להם,למרות שאני בטוח שלבוס שלי זה לא ישנה כלום, למרות שקצת רמזתי לו, כשהוא שאל איך לקרוא למדף ספרים מסוים, שבסוף נשאר בלי שם, שמכיל ספרים על התמודדות עם מחלות נפש, אמרתי לו שהנושא קרוב לליבי. נכנסה אצלנו עכשיו לעבודה מישהי שהיא עו"ס ועבדה לפני כן ב"אנוש", וחשבתי אם לספר לה היום, אבל החלטתי לוותר על זה. אני חושש שדווקא בגלל העבר שלה היא תהיה יותר סטיגמטית. תבורכי ותרגישי טוב מיכאל

היי תמימי קוראת הרבה את דברייך פה..ואת תמיכתך...אני כ4 חודשים במצב של דיכאון וחרדות התחלתי טיפול לפני חודשיים,אך אין הטבה והפסיכיאטר כעס עלי ואמר שאין ביכולתו לעזור לי והחליט להוריד לי את מינון הכדורים עד להפסקה ולרדת ממני אני מבולבלת לגבי כל העיניין הזה ויש לי אנטי לקחת תרופות אך גם פוחדת להשאר בלעדן, כרגע אני לוקחת קלונקס במינונים נמויכם כי זה ממכר ,האם אפששר להתמודד לבד בלי כדורים? רציתי לשמוע אם לא איכפת לך על השיקום שלך ועם זה עם כדורים ומה נותן לך כח לתפקד ביום יום ואולי יש לך הצעה מניסיון אלי איך יוצאים מהמצב הזה בלי להתחיל להסתובב בן רופאים ולהחליף כדורים כל הזמן בתודה ובהצלחה

תמי יקרה, אני מסירה את הכובע בפניך. כל הכבוד שהצלחת להחזיק מעמד עד אחרי הבחינה, וכמובן - לספר את "הסוד" ולהיות את, כפי שאת מתגלה לנו כל פעם מחדש בפורום. אני שמחה בשבילך שיש לך תמיכה ועזרה, ובטוחה שתצליחי להיות פסיכולוגית טובה ורגישה ומבינה, ומי יתן וגם משהו יזוז בתחום החוק וההכרה של החברה במחלות הנפש כמחלה לכל דבר ולא כמשהו מאיים ומדביק או השד יודע מה .... שיהיה לך בהצלחה בעבודה, ובכלל. את גדולה!! תמשיכי להיות איתנו, מיכלי

תמי תמיד היינו גאים בך אני יודעת איזו הקלה זה בשבילך כל כך הרבה התלבטויות היו לך פה במשך השנים וזהו זה עבר בכל אופן אני כידוע לך רק חודשיים פה מנסה להיקלט מחדש מנסה להבין מי נגד מי ועוד לא מוצאת את עצמי אבל לפני שבוע שכן שלי סיפר לי על חברים שלו ואמר אסון נוראי יש להם ילד עם מאניה דיפרסיה שלו תדעי מצרות טוב אז לא סיפרתי שגם לשכנה שלו יש בת שלו יחשוב שזה מדבק הבורות בארץ גדולה והשימוש במילה חולה נפש הוא שכיח וכל יום קוראים על רצח או מעשה מגונה כך שיש סטיגמה ויהיה קשה לשנות אבל בטוח שנצליח

תמי ישר כוח ! רק טוב ,מיטל

כל הכבוד על האומץ ובטח עכשיו יש לך הקלה עצומה. אני תמיד עם קצת חששות אבל מחזיק אצבעות שהכל יהיה בסדר. גאים בך הידש