בדידות

שלום דר', אני טיפוס בודד ומתבודד, אני לא סובל את ה"חברה" שמסביבי, אני לעולם לא אדבר איתם או אברך אותם, זה מפריע לי, לא שיש לי ממש בעיה לברך - אבל איפשהו זה "לא אמיתי" ויראה מזויף ואני לא אעשה יותר מפעם פעמיים. כמו כן אני נוטל אדרונקס 6מ"ג כבר תקופה ממושכת, הפסיכיאטר אמר שזה ישפר קשר, אבל אני לפעמים נהיה הרבה יותר עצבני בחברת אנשים וגרוע מזה חסר סבלנות וסובלנות עד כדי התפרצויות כעס כאשר אני לבד. אנשים תמיד מעיקים. הייתי רוצה לשנות את ההרגשות האלו, אבל אני כבר לא בטוח יותר שזה עוד אפשרי, תמיד אומרים לי שזה בפנים, שכדי להשתנות אני צריך לשנות משהו בפנים, אבל זה לא קורה. ניסיתי גם טיפול לא מילולי, אבל ברחתי כעבור מספר טיפולים כי לא הרגשתי כימיה עם המטפל ואת הרעיון של הנשימה, וזו עוד בעיה. אני גם לא אוהב שנוגעים בי, זה מרתיע אותי, הופך את עורי לגבי הנוגעים - זו בעיה נוספת. מפריע לי שהאנשים היחידים שאני בקשר איתם הם אלו שאני לומד עמם ועוד כאלו מעבר לים שפגשתי פעם בטיול שכבר נהיה יותר חלום ממציאות, ואולי עוד אחת או שניים שאני בכלל לא רואה. אני חש שאנשים שופטים אותי יותר על מראי מאשר על תוכני, אני מוצא המון אנשים שהם הרבה יותר מקובלים ממני למרות ,ובצניעות, שהם הרבה פחות אינטלגנטים או נחמדים ממני - כי אני בדרך כלל אדם שקט שלא מנבל את הפה, לא אוהב לנבל ולא אוהב לפגוע. ובכלל, קשה לי להימשך לאנשים כי הם "דוחים" אותי, כולם, המראה החיצוני של כלל האנשים פשוט דוחה אותי. בקיצור, אני לא חושב על קץ הימים (למרות שבכל הפנטזיות וחלומות בהקיץ אני דווקא כן מת בצורה כזו או אחרת) אבל כעת אני לא רואה את עצמי מתגבר על מעגל הבדידות שאני שרוי בתוכו, ולא רואה איך אני מתגבר על הרחמים העצמאים שמציפים אותי מעת לעת. בתומי חשבתי שהצטרפות למעגל של לימודים תשפר את הרגשתי, אולי היא כן שיפרה ואולי היא יותר החריפה את הבדידות וההרגשה הכללית.

אז מה השאלה שלך בעצם? האם אתה נמצא בטיפול כלשהוא? נראה שהבעיה שלך היא באישיות ולכן הטיפול המומלץ הוא פסיכולוגי ולא תרופתי.

לד. אכן השאלה לא ברורה, אבל מהדברים שכתבת עולה קושי עיקרי. מצד אחד אתה כותב שאנשים דוחים אותך ואין לך צורך באנשים, ומצד שני אתה רוצה להיות "מקובל" ומוערך בחברה. כדאי להגיע לשיחות-פסיכותרפיה, גם תרופות עשויות לעזור ואולי כדאי להתאים תרופה אבל העיקר היא הפסיכותרפיה. כל טוב דר' גיורא הידש