שיר ישן- אבל אהוב עלי

טלטלה באה אל חיי כסופה שוצפת, קוצפת גוזרת את נפשי לפיסות פיסות ונדמה שאף פעם דברים לא יחזרו לקדמותם. אבל אז השתרר השקט וסדר חדש הופיע. גזרי נפשי מצאו להם מקום חדש. והיא נשארה, כאבן שאין לה הופכין, פיסת הכאב, הטראומה, בודדה, זרה לנפשי, שהקיאה אותי מקירבה. מה אעשה בה? האם אוציאה מתוכי, אדביק אותה לגזריהם של אחרים, ואשליכה רחוק מחיי? האם אשרוף אותה, אקרע אותה לגזרים אשאיר אותה בארץ אחרת? לרגע חשבתי שכך אעשה. אבל שאר פיסות נפשי התקוממו. אין הן שלמות בלעדיה, בלי פיסת הכאב שלי. אין דבר שלם יותר מלב שבור ואין דבר מחובר יותר מנפש קרועה שחוברה לה שוב, יחדיו. טלטלה באה אל חיי ובעקבותיה נראה שהכל השתנה אבל את פיסת הכאב שלי לא זרקתי, שרפתי או השלכתי ממני. את פיסת הכאב שלי החזרתי בחזרה למקומה, בעדינות, ברוך, באהבה. שבת שלום, תמי.

תמי יקרה, "אין דבר שלם יותר מלב שבור ואין דבר מחובר יותר מנפש קרועה" כמה יפה. כמה קשה. כמה נכון. וכשאנחנו משוטטים בתוך כד החרס החדש הזה, שהדבקנו את חלקיו בעדינות מירבית - מעשה ארכיאולוג - אנו נתקלים מפעם לפעם במקום הכואב של הקרע. ואנחנו מציירים על גבי הכד ציורים יפים - עצים, פרחים, בית, משפחה, מקצוע, הצלחה, חלומות - אך המכחול שוקע לעיתים במקומות הסדוקים. נזכרתי בעקבות השיר הזה בפסיכיאטרית שלך שהציעה לשרוף את שכתבת במהלך הפסיכוזה. את העדפת את הרוך, האהבה, ואת השלמות הקרועה. מה שלומך, תמי? [שאלתי אותך פעם את השאלה הפשוטה הזו?]. למה חזרת לשם עכשיו? את מזכירה (למטה) גמילה מהתרופות, מהעומס, ותשישות. המעבר מפאזה לפאזה מזמן לא אחת הליכה על הסדקים (השבריריים מטבעם) - "רק על הקוים, רק על הקוים". גם זה יעבור... את צודקת. תזכירי לעצמך את כל ההישגים (הכבירים) שמנית במכתבך למטה; ואם לא את ההישגים עצמם, אז את עצם נוכחותה של התנועה (היא מביאה עמה משב רוח קל?) בחייך. אני יודעת שאת עושה זאת ממילא... מותר לאחל "בהצלחה" עם ההריון ועם כל מה שנלווה לכך? הדסה

למה חזרתי? כי אכן, לסיים את ההתמחות זה לסיים גם את התהליך המקביל של ההחלמה. וחוץ מעבודת ההתמחות יש לי את העבודה המקבילה, שגם היא הגיעה לאיזה התגבשות של סיום. וסיום, מתחיל משהו חדש, ומתברך בישן. והסדקים, או הקרעים, הם באמת אותם חלקים שיוצרים אותנו כמי שאנחנו. אני בסדר. בבניה. בשינוי. בהתאזנות. גם עייפה, אבל לא בכיוון של העדר כוחות אלא של שינוי כיוון. התארגנות. קצת בקודים דיברתי. ומה שלומך את, הדסה? לילה טוב, תמי.