תחום מעורפל

אנו מתכתבים כאן כבר מספר פעמים וזה מרתק ,אותי בכל אופן. כוונתי היא שלאט לאט תשובתיך מביאות אותי למסקנה שאולי תחום הפסיכיטריה שונה במהותו מכל תחומי הרפואה ,ולמה כוונתי. הרגשתו ותלונותיו של החולה הוא האידיקטור היחיד שיש לרופא על מנת לתת לו תרופה להבדיל מתחומי רפואה אחרים שבהן ניתן לבדוק ע"י בדיקות מעבדה אם חל שיפור במצב החולה או לא ,בתחום זה הכל מבוסס על התרשמות. בהנחה שהחולה יציב במצבו הנפשי הוא ידווח דיווח אמיתי ונכון לרופא במצב הפחות אידיאלי הוא ידווח את מה שהרגיש נכון לאותו רגע או את מה שהוא חושב שהוא מרגיש כלומר אם הוא למשל שונא תרופות יש סיכוי שיאמר שהכל כבר בסדר... מכאן מסקנתי היא שהחולה הוא דיי הרופא של עצמו והרופא הוא קצת כלי לידיו. התרופות הן נסיון למדוד את הנעל הנכונה (לקחתי את הדוגמא שלך)שלעיתים שהנעל כל כך יפה אבל קצת לוחצת ממשיכים ללכת איתה כי אחרי הכל היא נעל ונותנת כיסוי לרגל ומאפשרת הליכה.ומה עוד כשהרופא אומר תנסה ללכת איתה אולי עם הזמן היא תתרכך ותתאים לך ..אולי זה קצת פילוסופי אבל זה בערך מה שאני מרגישה שעצם לקיחת התרופות עוזרת לאנשים מסוימים להרגיש מטופלים ולחלק היא מגבירה את החרדה מעצם לקיחתה אבל מאחר שהכל ספקולטיבי ולא ניתן לבדיקה כמותית כימית אולי בודדים באמת יוצאים מהחרדה בזכות התרופה עצמה. יתכן שכל הנאום שלי כאן הוא שנוי במחלוקת אבל הוא התחיל להתגבש אחרי שנים של הסתכלות מהצד על מטופלים ומטפליהם ועל עצם היותי מטופלת. ובאופן אישי אני מצטערת על כל יום שבו הכנסתי כדור לפה כי זה גרם לי אחר כך לראקציה יותר חזקה בהרגשה ..ולפי דיווחים של משתתפים אחרים כאן יותר קשה לצאת מהתרופות מאשר להכנס אליהן וזה מעגל סגור. תודה

גם הומאופתיה פועלת בצורה זו, אבל היא באמת מרפאה, ולא רק מביאה ל"איזון" למספר שעות כמו הפסיכיאטריה.

לנוי תודה על מכתבך ובהחלט יש מקום לדעות כמו שלך. שבוע טוב דר' גיורא הידש