אבודה לגמרי

שלום רב דר' ולכל חברי הפורום... 27.5 ועדיין לא חוויתי אהבה, 27.5 ומרגישה איך החיים נגמרים לי בין הידיים, 27.5 ורוצה לעצום את העיניים ולא לקום, 27.5 ואפאטית לגמרי בכל תחומי החיים... ככה בדיוק אני מרגישה 24 שעות ביממה...אני לא יכולה לישון, אני כל הזמן אוכלת ומצטערת על כך, אני לא רוצה לצאת עם חברות שלא יראו אותי, כי אני נראית כל כך מגעיל... אבל לעבודה אני יוצאת כי אני חייבת לממן את הלימודים שלי (תואר ראשון בפסיכולוגיה!!!). מה עלי לעשות? איך אני ארגיש טוב יותר? איך??? למה אני לא מסוגלת להינות כמו החברים והחברות שלי? מה עשיתי שמגיע לי לחיות בתוך ההרגשה הרייקנית הזו? מחכה למילים מנחמות (עד כמה שאפשר לנחם במצב סופני) the lost girl

אבודה לגמרי יקרה, כל כך קשה ללא אהבה, אני יודעת - כך גם אני... כל אדם זקוק (וראוי) למקורות תמיכה ולליווי רציף בחייו. מחסור באהבה ובקשרים חברתיים (מהם את נמנעת לאחרונה) אכן משרה תחושת ריקנות (אין נורא ממנה..) - את ניזונה באופן בלעדי מעולמך הפנימי, ממחזרת את אותן מחשבות, תחושות, ולא מקיימת קשרי חילופין עם החוץ. לעיתים ה"חוץ" יכול לספק ניצוץ חדש, בלתי צפוי, לשינוי הפריזמה דרכה אנו מתבוננים בדברים, ויחד אתה- לשינוי דפוסי העשיה וההתמודדות. כשהייתי אני בדכאון (ואולי אני עדיין בדכאון מה) "מחזרתי" את כל ארון הספרים שלי - עיינתי שוב במרבית הספרים יקרי הערך שקראתי בחיי, לרבות ספרות ילדים ונוער. כמה סימבולי... שהן באותה תקופה "דחסתי" את כל מהלך חיי לבחינה מחודשת, שלילית לצערי, שהפיקה ממני צער ובכי כמעט בלתי גמיר. אני שואלת את עצמי, באמת שואלת - זו לא אמירה של פסיכולוגים - אם לנסיגה הזאת פנימה, שדומה בעיני כמו התכווצות לתנוחת עובר, אין תפקיד בחיינו. מהו התפקיד? - עוד לא ברי לי: אולי מנוחה, אולי התנקות (בין השאר מכל דפוסי ההתנהגות וההגנה שנקטתי עד אז), אולי סימון נקודת "איפוס" שחוצה את החיים ללפני ואחרי, שמאפשרת התחלה כמו מחדש (בתקוה שב"אחרי" איטיב עם עצמי יותר, אלמד, אגדל, אקבל). את אמנם אפאטית, אך מזכירה כי החיים אוזלים תחת ידיך [וכן, מסמנת שלושה סימני קריאה לאחר לימודי הפסיכולוגיה (הנחשקים?)]. האין בכך רמיזה לגבי היבט של מרמור ושל שאיפה לשינוי? - מרמור שעשוי לשמש צוהר למאבק באדישות הכוללת? את יכולה להיאבק, יש על מה! את רוצה, ובצדק, חיים בעלי גוון חיוני ולא השרדות לשמה. את לא במצב סופני. את בדכאון. תמימי הזכירה כאן פעם שהמטפלת שלה אמרה: "זה לא את, זה הדכאון". יש בכך נחמת מה: את אכן שרויה בהווייה מסוג אחר שניתן להגדירה כ"מחלה", את אכן נטולת כושר ומוטיבציה ולא יכולה ליותר מזה, הדברים אכן קשים מנשוא וכמו נעדרי מוצא. אך זו לא גזירת גורל... גם אדם שצבר "מינוסים" רבים במהלך חייו יכול לשוב ו"להתעשר". את יכולה, אבודה יקרה, לטפל בעצמך - באמצעות תרופות (לא מחייב, זו בחירתך) שעשויות לשמש כ"קביים" ולהקל את צעדיך, ובאמצעות שיחות (ההגדרה הזו של ד"ר הידש אהובה עלי במיוחד, היא נוטלת מן הטיפול הפסיכולוגי את כל התוויות המגכחות שנוטים לייחס לו). ניתן לגשת לשיחות גם בחינם, אגב (אנשים אחרים כאן יוכלו להסביר כיצד בדיוק). המכתב הזה התארך לבלי די. אולי במכתב הבא אסביר מדוע אני נוטה לראות בטיפול הפסיכולוגי גורם הכרחי (ובתרופות לא), בעיקר לאור מה שאת מתארת בפנייתך. שולחת לך עידוד וכח, הדסה

אבודה יקרה לפעמים ככה אנחנו מרגישים, שהדרך אבדה לנו... זה נראה ומרגיש כל כך אמיתי. אבל מי אמר שתחושת האבדון אינה חלק מהדרך? במיוחד זה נראה לי נכון כי את לומדת פסיכולוגיה. כי את במסלול הכשרה של לטפל באנשים אחרים שיגיעו אליך לטיפול, כי יחושו אבודים בעצמם. ואיך תביני אותם, איך תוכלי להרגיש אותם, אם לא תדעי מה זה להרגיש אבודה בעצמך? אני למדתי פסיכולוגיה מגיל 23, ורק השבוע, בגיל 37, קיבלתי את המומחיות. בכל השנים האלה, וגם באלה שלפני הלימודים באוניברסיטה, למדתי תיאוריות, איבחון, וחומר קליני של אחרים, אבל הכי מלמד היה החומר הקליני שלי עצמי- אני כמשוגעת, אני כמדוכאת, אני כאבודה, אני כנטושה, אני כילדה הורית, אני כאמא צעירה בדיכאון, אני כחולת נפש....... אז אולי תנסי לראות את התקופה הזאת האבודה כחלק מהמסלול שיתן לך את הכלים והיכולת להוביל אנשים אחרים בדרך שאת תמצאי, במסע להכרת עצמך וחייך. שולחת לך כוחות. זה קשה לאללה, אבל זה אפשרי, ואת יכולה להצליח, ואת מצליחה גם עכשיו. אני כאן, אם תרצי. תמי.

היי לאבודה- לא יודע איך לעזור לך, אבל מאחל לך שתרגישי טוב. אני מנצל את השירשור כדי למסור לך ד"ש תמי, ולאחל לך הרבה הצלחה בחייך החדשים כמומחית. אולי בסוף תהיי פרופסור? סתם, אני פשוט בטוח שתהיי פסיכולוגית מצויינת, כך שאת זה אין טעם לאחל לך... בברכה מיכאל