שגב את מתוקה !(וגם לחברי הפורום).

אשמח להתכתב איתך.כרגע אני קצת עצבנית. המשפחה הקטנה שלי ישנה. בעלי והילד.ואני די עצבנית.גיליתי שהפסיכאטר שהלכתי אליו (שהוא די מוזר,אם כי בתמימותי אני עדיין חושבת שהוא די נחמד), לא רשם לי סרוקסט כמו שהבטיח אלא רשום שם פרוקסטין.בורה שכמותי מבינה שאולי זה בערך אותה תרופה אבל...לא אותה אחת.מעצבן! אמא שלי רופאה בעבר, טרחה ליידע אותי שזה תלוי בחברת התרופות משהו כזה. (אני במכבי , לכי תדעי אם יש שם את זה?) הפסיכאטר הזה, רק מטלפן הוא לא עונה .רק ניתן להשאיר לו הודעה, והוא שומע הודעות.די משונה קצת, אבל מילא. מה זה הפרוקסטין הזה? לא מספיק שאני אמורה לקבל עכשיו איזשהם תרופות , שלכי תדעי איך הן ישפיעו עליי.( אני די פחדנית בכל הקטע הזה).אז גם צריך לברר מה זה. אבל כשקראתי את מה שכתבת לי ניהיה לי שמח כזה בלב.מה בן אדם רוצה בסך הכל? גם אם יש לו בעיות בחיים ,להיות שמח,לעשות משהו מעניין.והרוב גם רוצים משפחה. (לא כולם). טוב, די לקשקש.הבעייה שלי היא כבר קרוב לשנתיים. ואין לי מושג, איך בשבוע האחרון הכל התנפץ, ונחשף יותר לבעלי מאשר קודם,כנראה בגלל שנמאס לגוף כבר לסבול ובעצם גם לנפש יותר מכל.אני אשמח לשמוע איך זה התחיל אצלך? לי , עדיין כל העסק נראה מוזר ולא מובן.איך שאני יוצאת החוצה. הכל סביבי משונה, מעומעם ,לא טבעי, ובעיקר מוזר, מוזר, מוזר.אני נכנסת הבייתה , הכל אחלה, בסדר. די תגידו לי שגם למישהו מכם זה קורה. ועדיין אחרי הכל קשה לי להאמין שיש לי משהו שיש לאחרים. כי זה כל כך גדול ממני, כל כך משונה. כל כך רחוק מהרצונות שלי. די אני לא יכולה להפסיק לכתוב.אשמח לשמוע מה יש גם לאחרים , ולשגב לומר.בכיף!

למי שמתעניין.אני מאוד נהנית לקרוא את כל מה שאתם כותבים בנושא התרופות,וקראתי כל מילה של כל אחד.אני סובלת מחרדה ואגורפוביה בעיקר. כן, היגיע זמן להכיר בעובדה. עדיין קשה, אבל הנה לפחות הצגתי את הבעייה.אני נשואה. ויש לי תינוק קטן ומקסים. לפני ההריון, הייתי אצל משפחת בעלי, ובערב אחד,בערך לפני כשנה וחצי הכל השתנה.הסתכלתי על חמי, הוא המשיך לדבר, ואני רק שומעת אותו ואת הקולות באוויר מתמזגים להם. והכל ניהייה מעומעם, ואני גם ככה בן אדם די פחדן.התחלתי ממש להיבהל, להרגיש מטושטשת. ועוד כל מיני תופעות מפחידות.אמרתי להם שאני לא מרגישה טוב, הזמינו לי אמבולנס, כל הדרך רעדתי, חשבתי שזהו ביי, ביי.הגעתי לשם, הרעידות לא פסקו.סיפור ארוך.עשו לי בדיקת הריון, וכלום לא מגלים.לחץ דם בשחקים כמובן.הגעתי הבייתה, וכבר בדרך חזרה. הכל היה שונה, ומשונה. הדרך מעומעמת, הבתים, הרחובות. חזרתי לעבודה אחרי זמן מה.בעבודה קרה לי אותו דבר.וממש בקושי התגלגלתי לעבר הכניסה, בעזרת מישהי. תוך הרגשה של מושפלת, לא יודעת מה קורה לי וזה אחרי ערב שלם בעבודה , שאני מתסכלת על האנשים, על המחשבים, ולא יודעת מה קורה לי בראש. רק להימלט משם, כי החולשה הורגת אותי.הזמינו לי מונית, מישהי ליוותה אותי.ישבתי על המדרכה. וחיכיתי בצד, כשהיא הזמינה את המונית. אחרי זמן מה גיליתי שאני בהריון, פרצתי בבכי. ולמרות זאת אני יודעת שאין קשר, בין הדברים. ההתקפים האלה גרמו לי לחוסר הבנה טוטאלי, עד היום. אין לי מושג מה זה.לא קיבלתי שום הסבר. ואני יודעת שברפואה גם אין הסבר מדוייק לכך.מאז אותו יום מעולם , מעולם לא הרגשתי טוב בחוץ. בזמן האחרון , אני מפחדת מכבישים ,מכוניות, ללכת ברחוב. אני מתסכלת על הפרצופים המתחלפים, שפעם היו לי ברורים יותר, והיום הם כבר לא. והתחושה הזאת, היא שמכניסה אותי לחרדה, זה מעצבן, הגוף חלש ולא מתמודד.ואני לא מבינה , למה הכל שונה כשאני בחוץ .למה הכל מעומעם. אף אחד לא נותן לי הסבר. למה אני לא יכולה פשוט להתבונן בשמיים, בלי לחוש את אי השקט שרק החמיר בשבוע האחרון. בערבים הכי מפחיד בחוץ, אז הכל בכלל לא ברור .הכל כאילו מתוך איזשהו חלום.נשמע למישהו מוכר? הלוואי, כי אז אני אדע שגם לעוד מישהו זה קורה. החרדה שלי היא רק בגלל זה. כי הכל השתנה. חוץ ממני. אני אותה שרונה אופטימית, אוהבת. וכתבתי את זה רק בגלל שאולי מישהו יזהה משהו מעצמו. ואם מישהו רוצה לשפוך קצת אור על המצב שלי, אני אשמח. כי נכון שצריך להתמודד ולצאת וכו'. אבל ההרגשה כזאת מגעילה בחוץ , לא טבעית. כמו בבית. בקיצור מה אני אגיד לכם .ממש לא מובן.זאת מילת המפתח.תכתבו לי.

שלום לך כפי שאת רואה השכמתי קום , אני ממש מזדהה עים הסיפור שלך שמאפיין חרדה קשה אני חטפתי את ההתקף הראשון לפניי חצי שנה בפעם הראשונה בחיי אני בת 24 והכול בא לי די בהפתעה ואני בהחלט יכולה להזדהות עים התחושות שלך הרגשתי שהכול בהילוך איטי, וחוסר אויר תמידי, פניקה רצינית, וביקורים תכופים אפילו יום יומיים בחדר המיון במטרה להבין מה קורה לי בעיות השינה היו גם הם מנת חלקי ועד היום אני עים בעיות שינה דיי קשות אני שותה סרוקסט חצי שנה ודיי מרגישה בסדר ומטופלת בשיטה קוגניטיבית ,דימיון מודרך, וטיפוליי ספא להרגעת הגוף גוף ונפש זה הולך יחד תהיי בטוחה בכך. תאמיני לי שרונה עברתי תקופה מזעזעת הפסקתי לעבוד וללמוד ולא יצאתי מהבית זה היה כול כך קשה ומפחיד בטירוף היום אני מרגישה יותר טוב ועובדת על חשיבה חיובית ועושה צעדים איטיים מאוד לעבר החיים שהיו ל י שכול כך אהבתי את לא יחידה ואת לא אחרונה לצערי תאמיני לי שחשבתי שהשתגעתי אבל כפי שהפסיכאטרית שלי אומרת "זה כולה התקף חרדה" צריך ללמוד לחיות עים המציאות הזו אין לנו ברירה כנראה אני בחרתי להילחם בזה כי זה ניצח אותי בהתחלה ושיתק אותי מפחד היום אני נלחמת ומתמודדת כי אני רוצה שיהיה לי איכות חיים וזה תלוי רק בנו אז אחותי כמה שזה קשה תאמיני בעצמך ותאמיני בכדור שאת שותה ותאמיני בחיים הם לא כאלו נוראיים תהיי אופטימית וקחי את עמצך לאט לאט יהיה טוב תתעודדי תנצחי את זה אוהבת נירה

הי שרונה אני זוכרת שגם לי היה תמוה מאוד העניין שאיך שאני מניחה את כף רגלי מחוץ לביית מופיעים התקפי החרדה ( אפילו אם זה היה למטה בחצר) ואיך שחזרתי הביתה לרוב התדירות או העוצמה פחתו ( לא תמיד). אני מניחה שזה נעוץ בעובדה שבבית הרגשתי בטוחה בעקבות אמא שלי שכל הזמן דואגת לי. גם את בוודאי מרגישה טוב בסביבת בעלך והילדה שלך וזה מעולה כי את יכולה להישען על כך כחלק מהטיפול התומך בסימפטומים.