זוגתי הבורדלינית

אז ככה. יש לי בתזוג כבר כמעט שנה, אשה מדהימה. מתחילת ההיכרות שלנו ידעתי על האישפוזים בעברה, וגם על נסיונות התאבדות שונים שהיו לה, אבל היא היתה כלכך מאוזנת בתקופה שנפגשנו שלא לקחתי את זה ברצינות יתרה. וככה עברה לה שנה, שנה שבה היא לא מקבלת טיפול תרופתי ו/או פסיכולגי, אבל הכל פחות או יותר נראה בסדר, ואני בכלל לא יחסתי חשיבות לעובדת היותה בורדרלינית כי לא ידעתי מה זה, ולא ידעתי מה סימני האזהרה שאני צריכה ליייחס להם חשיבות, מלבד העובדה שהייתי חייבת ללחוץ עליה להגיע לטיפול, דבר שלא עשיתי. עד עכשיו. אז לאט לאט היא התחילה לשקוע בדיכאון, שהתבטא כמובן בלהתפטר מהעבודה ולשקוע בימי אבטלה משימימים, וירידה דרסטית בהערכה העצמית. בשלב הזה כבר העלינו את אפשרות הטיפול ביתר רצינות על הפרק, מה שהחריף עם העובדה שלאט לאט הנטייה האובדנית שלה הולכת ופורצת לה, תוך כדי מחשבות רציניות על התאבדות. מה גם, שהיה טיול מאוד טעון עם חברים שדי שבר את הכלים, ומהמצב הזה כבר לא היתה דרך חזרה, היה ברור שיש למצוא טיפול בדחיפות, מה שעשינו לבסוף. מפה לשם, אני לא אלאה אותכם בדרך שעברנו, ובכל התסמינים והזוועות למיניהן, קיבלנו הפניה לאישפוז, לאחר שהפסיכיאטר שהיינו אצלו היה המום מהעובדה שהיא כבר שנתיים לא מקבלת טיפול ואיך בכלל הגענו למצב הזה. חבל. וכל הסיפור המייגע הזה מתחיל להיות רלוונטי עכשיו, כי לפני 5 ימים היא התאשפזה. הכניסו אותה אמנם למחלקה פתוחה ישירות, אבל עדיין. אני כל הזמן הזה מאוד תמכתי, ואחרי שהבנתי שאם היא מתפוצצת מעצבים בלי סיבה הגיונית אז גם למדתי אך להרגיע אותה, ובכלל היתה הרגשה כללית שאנחנו הולכות לעבור את זה, ואף לצאת מחוזקות מזה, ברמה האישית והזוגית. היא רוצה להבריא. רק מה, כל פעם שאני באה לבקר אותה לבד, איכשהוא אנחנו מגיעות לסיטואציות מאוד טעונות שבהן היא מתייחסת אליי בצורה די מלחיצה וכעוסה. אני מרגישה כאילו כל הכעסים שלה מופנים כלפיי. וזה ממש כואב. אי אפשר כמובן לדבר איתה ברגעים האלה, ועכשיו היא בכלל החליטה שאנחנו צריכות לדבר כרגע רק בנוכחות הפסיכיאטרית שלה, שתומכת בשיחות משותפות שלנו אצלה, רק שזה יהיה ביום חמישי. ואני יודעת שעברו רק 5 ימים, ואפילו התרופות אפילו לא התחילו להשפיע, אבל עדיין אני אובדת עצות ואתמול אפילו תהיתי לעצמי אם אני בכלל רוצה להשאר בקשר הזה, שהוא -אגב- לגמרי הקשר הכי טוב אמיתי ובונה שהיה לי עד כה, זה מאוד מדכא ומעציב אותי, ואני לא יודעת מה יהיה כשהיא תשתחרר, אם אני אכיר אותה, אני מרגישה כבר עכשיו שהפערים בינינו הולכים ומעמיקים, ואין לי שום דרך לתקשר איתה כי היא לא ממש מתנהגת בהגיוניות כשזה מגיע למריבות שלנו. אז אני לא יודעת למה בעצם כתבתי את כל המגילה הארוכה והמעייפת הזאת, אולי אני צריכה לשמוע משו, כל דבר שהוא למעשה, שירגיע אותי, ואולי סתם לפרוק. מה שאני יודעת בוודאות, זה שקשה לי ואני מרגישה שאני חיה בחוסר מודעות לגבי העתיד שלי/ שלנו. אני לא יודעת. [מקווה שלמישו פה יהיה מה להגיד, חשבתי להציב אותה גם בפורום אחר כדי לקבל את כל התשובות שניתן. רצוי?] דרך אגב, ברוח הפורום אציין שהיא התחילה לקבל פרפנן במינון של 4 מ"ג בבוקר ובערב, ונראה לי שגם איזה תחליף לאפקסור.[?]

רבנית יקרה בורדרלינית או לא, ברור שחברתך מאד סובלת עכשיו, ושהיא אינה מאוזנת. ברור גם שהסבל שלה מקרין על כל הקרובים והאוהבים אותה, כשאת די במרכז הזירה... מצד שני את מתארת אהבה גדולה בין שתיכן וזוגיות טובה לפני המשבר הנוכחי. אז שווה להתאזר בסבלנות, כמה שזה קשה, כי היא תתייצב הרי כבר היתה מיוצבת במשך זמן ההיכרות שלכן, והשקט יחזור אליכן, לעבור ביחד משבר כזה זה לא קל בכלל, אבל זו הכירות וזוגיות אמיתית, לא? באש ובמים? כפי שתהיי את בשבילה עכשיו, כך תהיה היא בשבילך בימים קשים, ועוד תדענה ימים טובים יותר ביחד, אמן. תמי.

רבנית יקרה המצב הזה הוא זמני כלומר של הכעסים כלפיך כשהיא תרגיש יותר טוב זה יעבור ואז היא תצטרך אותך לידה יותר מתמיד ויכול להיות אפילו מצב של תלות מצדה ואני מאו שמחה שאת לא נטשת ברגעים הקשים ולא נבהלת וזאת בעצם האהבה אבל את הכרת ואהבת אותה ללא הכדורים ואני לא יודעת אם היא היתה במצב רגשי יציב לאורך התקופה האדם עם הכדורים הוא אחר ואתן תצטרכו ללמוד לחיות אחרת אני מאוד מקווה שזה יצליח מנסיוני עם הבת שלי החברויות שלה בתקופות ללא הכדורים היו אחרות לגמרי מהחברויות עם הכדורים או יותר נכון להגיד עם טיפול רפואי הבחירות שלה בבני זוג היו שגויות אני מאמינה שאם הכרתם בתקופה טובה שלה אז יש לכן בסיס מוצק ליחסים ואז התקופה הקשה הזאת תעבור עם התמיכה שלך בכל אופן חשוב שלא תפגעי ממנה עכשו שני לעצמך שזה זמני ושזה יעבור כך אני שורדת את התקופות הקשות ואנחנו איתך.

שלום, לצערי אנשים עם הפרעות של אישיות גבולית סובלים מעוצמות גבוהות מאוד של כעס כאשר כמובן הכעס מופנה פעמים רבות כלפי עצמם ולעתים גם החוצה. במצב הזה הם לא סובלים את עצמם ולא את האחרים. כך שחשוב שתביני שהכעס אינו מופנה אליך או אל מה שעשית אלא הוא כללי "על העולם". אולי זה יעזור לך לעבור את הימים הקשים. כל טוב דר' גיורא הידש