הצל שלי ואני

הצל שלי מוטל על דרכי זוהי דרך חשובה, שנוסעת קדימה כמו על גבי מסילת רכבת מובילה אותי לייעד של חיי למקום בו אוכל להיות מי שאני. ויחד עם הדרך, החזון והמסילה אני הולכת עם הצל שלי. והצל שלי מזכיר לי את אותם הימים בהם ירדתי מהפסים ונראה היה שהדרך כולה אבדה לי באותם ימים לא ידעתי שאיבוד הדרך והירידה מהפסים היו חלק כל כך משמעותי מדרכי. וכך, ביחד, הצל שלי ואני ממשיכים להתבונן בדרך שמשתרעת עוד לפני ממשיכים להתקדם בה. לעיתים גובר האור ולעיתים הצל שאופף הופך את ההתקדמות לכל כך קשה וכמעט בלתי אפשרית וגם ההתקדמות הצמיגית הזאת עצובה ומיואשת וחורגת מהפסים גם היא חלק מדרכי חלק מייעודי חלק ממני. שבת שלום, תמי.

הי תמי יקרה, שמחה לראות אותך שוב... אני תמיד מדמה את פסי הרכבת (שלך) לנסיעה בדרך המלך (נגיד, כביש ת"א-חיפה) - הומה, שוקקת, פקוקה - ולסטייה ממנה אל נתיבים שכוחי אל, שאמנם אינם סלולים היטב ומלאי מהמורות, אך לפחות ניתן לשמוע בהם את קולך-שלך (ואולי גם ניתן למצוא בצידם אי אילו פרחים שזוקפים ראש ואינם נדרסים). ואגב, כמו שכתבת, גם דרך הנתיבים הקטנים והמתישים הללו ניתן להגיע לחיפה, בסוף... אני מעדיפה אנשים כמוך (אולי גם כמוני?), שמכתתים רגליהם בדרכים צדדיות; אנשים עם צללים ועם יבלות ברגלים ותקרים בגלגלים. באופן פרדוקסלי יש להם אולי יותר פוטנציאל להיות "מוארים" (שהרי, מי מנכיח את האור, אם לא הצל?). טוב, נו, זאת סתם אמירה סטיגמטית. בכל אופן, אני שואלת את עצמי אם הצל רודף אותך או מלווה אותך, או שמא גם וגם וגם (כמו תמיד). מה את אומרת? שבת שלום גם לך, הדסה

היי הדסה כיף לראות אותך כאן. שאלה יפה שאלת- אם הצל רודף או מלווה ו/או גם וגם... אני חושבת שעם השנים פיתחתי לי מן דרך כזאת של חיבוב הצל עלי, הפיכתו לבן לוויה ולידיד קרוב, החיוני להתפתחותי לא פחות ואולי יותר משאר חלקי. אני הופכת אותו, את הצל שלי, למכשיר עבודה חשוב שלי עם עצמי ועם אחרים. ונוטה, יותר מהרגיל אולי במחוזותינו, לשתף אחרים בחוויות הצל שלי. אני חושבת שצל הוא דבר חשוב, וככל שיהיה יותר בן לוויה ופחות מפחיד כמו לוויה (סתם יצא לי כפילות לשון כזאת) כך ייטב לנפש. ואני גם סבורה, שמקור עז של יצירתיות וחוכמה מצויים שם, במחוזות הצל של נפשינו. ושכדאי לשחרר את עצמינו ואת הזולת מהאשמה והבושה הכרוכים בדיבור גלוי וביצירה מתוך חוויות הצל שלנו. לכן קיימת אצלי פנטזייה שנים על פרסום ספר, שלו אקרא "אני רוצה לספר לעולם על השיגעון שלי". אותה חוויה מטלטלת ומורידה מהפסים, השיגעון שלי, אליה התייחסתי בשיר, היא מקור כל כך חשוב להתפתחותי, ועצוב לי לפעמים כל כך שאנחנו צריכים להסתיר חוויות כל כך חשובות, אם כי כואבות, בחיינו. יחד עם זאת, גם המסילה הישירה המהירה המעשית, גם זו שעולה מהשיר של יונה וולך, גם היא חשובה, לוא דווקא במובן של להגיע יותר מהר אלא במובן של לחיות גם מתוך חיבור למציאות שבה אנו חיים, ובחיים שלנו אין מה לעשות כדי להגיע ממקום למקום הרכבת היא כלי תחבורה מהיר ונעים ובלי פקקים... כך שניתן לשלב בין פלאי המערב עם חוכמת המזרח, בין הדרכים הלא סלולות למסילות הישרות יותר, ואולי המסילה כרגע, בהקשר הנוכחי של חיי, היא ההתמחות שלי, שעומדת בפני סיום, בקרוב מאד, ואני נוסעת לשם, עוד מעט ואגיע, כשהצל שלי- איתי. זהו, אשמח להמשיך לדבר איתך, תמי.

תמי יקרה, אני ממשיכה. אני רוצה להקדיש לך שיר של יונה וולך (היא מרשה?) שלמיטב הבנתי מדבר דווקא על הקושי של לדהור ב ת ו ך המסילה, בתוך הפסים. ואולי הדהירה הזו מסיתה את הפוקוס מן הצללים והקידבגים למיניהם; אולי עד כדי געגוע אליהם? השתקפות על זכוכיות זכוכיתו של ים לבוקר לרחוש בשפות אחרות כשציונים מסויימים מאד בתעודותי הדינוזאורוס המשוחזר מתיפח איה לשדי אני מציעה את מעילי המעשיות שבי גוברת עלי למהר כמה כעת אני יודעת היטב בלבד שעלי למהר (יונה וולך) מקוה שתיהני, הדסה

תודה לתמי, את תמיד מוסיפה צבעים לפורום וגם למחשבותי הידש