רוצה בכוח להגיע למחלקה סגורה!!!

שלום, אז הבעיה שלי היא שאני ממש אבל ממש רוצה להיות מאושפזת במחלקה סגורה. אני רוצה להיות מאושפזת במחלקה ספציפית שגם אח שלי מאושפז שם (מחלקה ילדים ונוער). הפסיכיאטרית הפרטית שלי עובדת באותה מחלקה. אני לא יודעת מה לעשות עם הדחף הזה להתאשפז. אני הרי מודעת שאני במצב טוב (אף פעם לא אושפזתי), ואני יודעת שכל עניין האישפוז נשאר תמיד וזה ייפגע בי מעט בעתיד. אבל אני נורא רוצה להגיע לשם. ניסיתי עם הפסיכולוגית שלי לדבר על הנושא. ולא ממש הבנו מדוע יש בי את הרצון הזה (כבר חודשים שאני "חולמת" להיות שם)!. אני יודעת שזה נשמע ממש מוזר. בד"כ אנשים לא רוצים להיות במחלקות סגורות. יכול להיות שאני רוצה להכריח את עצמי להיות חולה? אולי אני רוצה בקרבת הפסיכיאטרית שמטפלת בי (אני ממש מעריכה אותה ונהנת לבוא אלייה). לא סיפרתי לפסיכיאטרית שלי שהייתי רוצה להיתאשפז כי אני לא יודעת מה התגובה שלה ואחרי הכל אין לזה הצדק. אין ממש סיבה שבגללה אני צריכה אישפוז חחח. אני מטופלת אצל אותה פסיכיאטרית בגלל שתקפו אותי לפני כמה חודשים חרדות נוראיות...הפסקתי ללכת לבית ספר. כל הזמן חשבתי על המוות והוא נראה לי כל כך קרוב כל הזמן. הרגשתי שאני עומדת למות. וכל מיני חרדות כאלה. פחדתי שאני אכשל בכל המבחנים (תמיד הייתי תלמידה מצטיינת. בעיקר במקצועות הריאלים). ולאט לאט נכנסתי ממש לחרדה ששיתקה אותי. היא עזרה לי מאוד אותה פסיכיאטרית. בכל זאת, עדיין אני מרגישה שאני רוצה להיות בטיפול יותר אינטנסיבי (מחלקה סגורה) שבה יש כל הזמן אחים/אחיות, רופאים, מטפלים, עו"ס, פסיכולוגית וכו'... אני מכירה טוב טוב את המחלקה הסגורה שבה אני רוצה להתאשפז למרות שראיתי שיש שם חדר רגיעה, חדש קשירה, וכל מיני ילדים מכל מיני סוגים (לא עם כולם ממש נעים להיות). זה עדיין לא מרתיע אותי ואני עדיין רוצה להיות במחלקה סגורה. וגם יש לי דרישות. אני רוצה להיות במחלקה סגורה בחדר משלי וכו'... מה לא בסדר אצלי? זה לא נורמלי שמישהו רוצה להתאשפז במחלקה סגורה. ים

ים יקרה הכל בסדר איתך. את רוצה משהו שמאד מובן לי, ובטח לאחרים, ואפילו מוכר לי מתקופות בהם הרגשתי חלשה ונזקקת- את רוצה מקום שיחבק אותך כל הזמן, לא רק בפגישות של שעה עם פסיכולוגית או פסיכיאטרית. את רוצה מקום שיעטוף אותך, ישמור עליך, בו תרגישי מוגנת ומטופלת לגמרי. זה שקוראים למקום כזה מחלקה סגורה, וזה שיש למקום כזה קונוטציות שליליות, זו לא הבעיה שלך, אלא של הסטיגמות החברתיות. אני לא רואה פסול במשאלה להתאשפז ולנוח מהעומס הרגשי הרב שבו את מצוייה. וחוץ מזה- אם אח שלך שם, אולי את רוצה קצת כמוהו? לפעמים הנפש עייפה מהתמודדות והיא רוצה קצת לנוח. עכשיו השאלה היא אם מחלקה סגורה במציאות היא כמו בפנטזיות, ואולי אפשר לנסות ליצור לך "מחלקה סגורה" בתנאי בית. אולי בעצם את מבקשת יותר ליווי, יותר תמיכה- מההורים, מהאנשים המטפלים בך, שיבינו שלא רק אחיך זקוק לעזרה וגם את מרגישה חולה ונזקקת. לדעתי כדאי לך לדבר על המשאלות האלה שלך בטיפול שלך, זו לא בושה, זה טבעי, וכשתרגישי יותר חזקה לא תצטרכי את הפנטזיות האלה, תוכלי להחליפן למשל באיזה אי טרופי עם ים ושמש וחתיכים... למשל. מותר לפנטז, ומותר לנסות להגשים חלקים מהפנטזיה שניתן להגשימם עם מינימום מחיר. ואכן, יש מחיר לאישפוז, למשל- מניעת גיוס לצבא, וכד', לכן כדאי לשקול טוב אם זה באמת מה שכדאי או שאת מבקשת יותר תמיכה וטיפול. תרגישי טוב, תמי.

הי ים אין הרבה מה להוסיף על דבריה היפים של תמימי, אבל אני רוצה להדגשי בפניך את המחיר הכבד, שאת אולי לא מודעת לו של אישפוז במחלקה סגורה. מעבר לזה שהאישפוז עצמו קשה ומאוד לא נעים כמו כל מסגרת טוטאלית, הרבה פחות נעים אפילו מהטירונות ומכלא צבאי, אני יודע כי עברתי גם מחלקות סגורות וגם טירונות וגם כלא צבאי, אם כי אולי במחלקה של ילדים ונוער זה יותר נחמד. אז גם לא יגייסו אותך לצבא, וזה עדיין התמודדות בקבלה לעבודה וגם בכך שבזמן שכל החברים שלך בצבא את תהיי בודדה יותר, גם לא תוכלי להיכנס למשרות ממשלתיות, גם לא תוכלי להיות רופאה, או אחות מוסמכת, או פסיכולוגית, או מאבטחת נושאת נשק. אולי תרצי להיות משהו מזה בעתיד? בקיצור, למרות שאני מאוד מבין אותך, יותר ממה שאת חושבת, כי גם לי יש לא מעט רגעים שאני רוצה לחזור למחלקה סגורה, עשי לעצמך טובה והימנעי מכך. בברכה מיכאל

כל כך כואב לקרוא את ים, וכל כך נכונה תשובתו של תמימי. גם אני זוכרת, פעמים שיצאתי לחופשת שבת מאישפוז ממושך, ופתאום התחננתי שיחזירו אותי למחלקה. אבל לקרוא ילדה כך קוראת לעזרה זה פשוט קורע את הלב.

תמימי הסבירה בצורה הטובה ביותר מה את מרגישה ולמה את רוצה להגיע למחלקה הסגורה,כדי לקבל חום ואהבה,ואני מצטרפת להצעתה,ולדברי האחרים,תקבלי מבני-ביתך את תמיכת 'המחלקה-הסגורה',תסבירי להם מה עובר עלייך,ואל תהרסי לעצמך את העתיד,כי מילא אם חייבים ואין ברירה-אז"משלמים אח"כ את המחיר"של בעיה בגיוס לצבא וקבלה למקומות עבודה וכו',אבל אם אין צורך ממשי -אז למה לך לעשות לעצמך את זה. חוץ-מזה,לפי סרטים שראיתי(איני בטוחה עד כמה זה נכון)ברגע שאת מתאשפזת ומצהירה שאינך בסדר ושאת צריכה אישפוז,אח"כ אפילו אם תירצי להשתחרר ותגידי שאת בסדר גמור ואין לך בעיה -אולי ישחררו אותך(אם התאשפזת מרצונך)אבל יכול להיות שהצוות יהפוך אותך 'משוגעת' ולא ירצו לשחררך כל כך מהר או 'יטילו בך דופי'. ושוב אני אומרת שזה אני כותבת רק על-סמך סרטים שראיתי,ואיני יודעת עד כמה זה נכון.

לים לעתים האישפוז נראה כדבר מאוד בטוח שבו אין אחריות ליומיום ואפשר "לנוח", אבל לא תמיד זה כדאי. תודה לתמי ולמשיבים ואני מצטרף לדבריהם כל טוב דר' גיורא הידש

המון תודה על התמיכה וההבנה! דיברתי קצת עם אמא שלי והיא גם להפתעתי הבינה את הרצון הזה. במקום מחלקה סגורה אז היא הציעה שאני אפגש יותר עם הפסיכולוגית שלי. שיותר ניצא ונבלה ביחד. ולהיות כמה שפחות לבד. כנראה שהרצון הזה נבע בגלל שאני רואה שבמחלקה סגורה תומכים בך (לפחות בספציפית הזאת שאחי נמצא בה). וטוב לו יותר מאשר לפני שהוא הגיע לשם. מטפלים בו שם טיפול אינטנסיבי. המנהלת מחלקה היא גם הרופאה שלו (פרטוקציה חח). והוא מקבל את מיטב המטפלים. אז אחרי הכל אני תמיד רציתי להיות פסיכולוגית בעתיד. כך שאני לא רוצה שהזכות הזאת תישלל לי. ואני תמיד ראיתי את עצמי בסוף התיכון מתגייסת לצה"ל כך שאני אשאר בבית אחרי הכל. כי מה שעושים במחלקה סגורה אפשר פחות או יותר גם לעשות בבית. ותמיד אפשר לעשות מין "אישפוז בית" חחח. אז שוב המון תודה לכולכם! אתם פשוט חבר'ה נפלאים פה, שלכם, ים

נגעת לליבי בדבריך. מאחלת לך שתתחזקי ותמצאי את דרכך האמיצה להיות מי שתרצי ולעשות מה שאת מאמינה בו. רק בריאות ואושר, תמי.

שמחתי מאוד לקרוא שהחלת בסוף להישאר בבית ולהיתמך במשפחתך - באימך,אני בטוחה שהשיחה עם אימך דרשה ממך אומץ רב וטוב שעשית זאת (יש בך הרבה יותר כוחות ממה שאת חושבת או יודעת - זה גם תמיד מה שאומרים לי). גם שמחתי שהבנת שצעד זה עלול לפגוע בעתידך - הרעיון להיפגש יותר עם הפסיכולוגית שלך נשמע רעיון טוב. בהצלחה, מישהי (שמבינה בדיוק מה עובר עלייך...)