ארוך ומייגע (אולי לא מותאם לפורום זה)
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום לכולם, אני "קופצת" לכאן ומציצה מפעם לפעם. תרשו לי לפרוק קצת (הרבה) היום? (סליחה מראש...) אני רוצה לכתוב על משהו, וקשה לי לבאר לכם את כל ההסטוריה ואת כל המורכבות הכרוכה בנושא. אני אנסה להצמד ל"קרקע" ולפרטים היבשים והמובהקים (מבלי להיות מוסחת אל התמונה הכללית ומליוני הקישורים אשר צפויים להסית אותי למקומות אחרים). אתמול ראיתי את בת דודתי - בת גילי (שנות השלושים לחיינו, חיה בחו"ל) לאחר כשנתיים שלא ראיתיה. היא עומדת להתחתן בקרוב (די בהפתעה) לאחר שנים של כמיהה ושל נסיונות למצוא נישה חמימה, מייצבת ובטוחה בחייה. אני אמורה לשמוח עבורה - בעיקר לנוכח תקופה ארוכה וקשה, רצופת דכאונות, שהיא חוותה, שבה ליוינו זו את זו בתחושות משותפות ובהתמודדויות דומות מול עצמינו, מול המשפחה (הספציפית שלנו, על התנהגויותיה ודרכי התמודדותה האפייניות) ומול החברה. אני אינני שמחה... ה"אופוריה" שלה (המעט בלתי רגישה; רצופה בהערות חוזרות ונשנות של - "את עוד תראי איך זה" וכהנה) נדמית בעיני (הצינית אולי) כמו לבוש מחודש לאותה חרדתיות שאפיינה אותה קודם לכן. המעתק הפתאומי הזה מחוסר אמונה טוטאלי לריגוש ולתחושה של "הכל בא על מקומו בשלום", "מכאן ואילך אני אחווה את עצמי אחרת" (אלו מילותי שלי לתשדורת העולה ממנה, ואולי יש בהן משום עיוות) נראה לי מלאכותי, קיצוני ובלתי הגיוני. מאידך - עצם השמחה, עצם שינוי דפוסי ההתבוננות על העולם ועל העתיד, עצם שינויים של תנאי החיים הריאליים (ואיתם, הגברת ההערכה העצמית בעקבות שינוי הסטטוס), אכן יש בהם פוטנציאל שעשוי להוביל לשינוי דרמטי. אני מקנאה. השדים המרים שבי מתחילים להעלות הבל פה מסריח. אני מגנה על עצמי באמצעות מעין "האטה" או "הכבדה" בכל הרבדים: האטה של המהלך הרגשי, התנועתי, ואפילו של זה הקוגניטיבי (למשל: אינני מצליחה בשום פנים להפיק מעצמי את השפה הצרפתית - שפתינו המשותפת; אני נתקעת בהתבטאותי ללא הרף). אך אינני מקנאה בעצם העובדה שהיא מתחתנת (לפחות כך נדמה לי...). הדברים מורכבים מזה: לאחר שנים של כמיהה לזוגיות (שמטבע הדברים העסיקה חלקים נכבדים ממני) בשלוש השנים האחרונות כמו איבדתי את היכולת לרצות באמת, לקוות, להאמין. ויתרתי... אני מקנאה ביכולת לא לוותר, להפיק מעצמך שוב את המוץ החיוני הזה של הרציה (ובעקבותיו של הנכונות לעשות, להתאמץ, לחתור לעבר מטרה על אף הסיכויים להכשל בה שוב), ביכולת להאמין כי יש משהו- ולו אחד - ששווה להתאמץ למענו משום שאתה רואה בו פוטנציאל ל"גאולה" עצמית. אני לא רואה בכלום אפשרות לגאולה; האמונה בדברים "גדולים" נראית לי כמו תעתוע עצמי. אני אפסיק כאן, הארכתי די. תודה למי שקרא. אינני יודעת מה אני מבקשת בכתיבה זו; כאן. הדסה
לפחות לא אותי, הדסה יקרה. קינאה, וויתור, ייאוש מול גאולה תקווה והאחזות בחיים. הרי אלה הם חלקים פנימיים שמי מאיתנו אינו מכיר. ולכל אחד מאיתנו יש את הווראיציות שלו או את השמות שלו לתחושות אלו. אצלך זו זוגיות, אצלי זו תלותיות כל אחד ומה שמציק לו ומה שמייאש אותו ומה שנראה לו חסר סיכוי ומתיש. ובתוך כל המלחמות הפנימיות האלה, אנחנו עוד צריכים לתפקד... כמה מעייף... תודה ששיתפת אותנו. אני לקחתי מזה מחשבה שכולנו אותו דבר, רק בווראיציות... לא יודעת מה תקחי את מדברי. תמיד כיף לי לקרוא את דבריך, בכל מקרה. שבת שלום (מה שנשאר ממנה) ושבוע טוב, תמי.
הדסה, אין לי מה לכתוב. רק רציתי שתדעי שקראתי. האחות הקטנה של תמי. אני
להדסה קראתי את כל מה שכתבת, נכון שאת רואה את בת דודתך אבל במיוחד התרשמתי ממה שאת רואה ומודעת בעצמך, את רואה בעצמך את הקשיים והלבטים כאשר בת דודתך נשקפת במראה כאחת עם בחירות אחרות. אני בטוח שמהמצב הזה את יכולה ללמוד המון על עצמך ועל החיים ולכן אני חושב ומקווה שתוכלי גם להפיק מכך תועלת רבה לגבי עצמך, כלומר להתפתח מהבחינה הנפשית ולהתחזק. כל טוב דר' גיורא הידש
