הזמן עובר...
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
הי פורום אני שואל את עצמי מה אני מרגיש ככל שהזמן עובר, וככל שמה שעברתי מתחיל להיכנס לעבר הרחוק יותר. עוד שבוע אני יכול לחגוג שנה מהשחרור האחרון שלי ממחלקה פסיכיאטרית סגורה, בפעם האחרונה זה היה דיכאון שכלל ניסיון התאבדות. כל הפעמים שהתאשפזתי הייתי במצב אקוטי והתאשפזתי במחלקה סגורה. פעם אחת גם באישפוז כפוי. עוד מעט יעברו שלוש שנים מהיום שנכנסתי בהתחלה לעולם הזה של אישפוזים ומחלקות סגורות. מהיום שבו איבדתי כל קשר למציאות, או אולי התחברתי למציאות גדולה יותר שלא יכולתי להכיל. יותר מדי פעמים התפרקתי לגמרי ונאלצתי לאסוף את השברים בחזרה. בפעם אחת כזו איבדתי מקום עבודה טוב והפסקתי את לימודי התואר השני שלי, אבל מצאתי בסוף מקום עבודה, שהוא אולי פחות טוב אובייקטיבית, אבל שאולי מתאים לי יותר כרגע. אני מניח שאילו האנשים שעובדים איתי, או השותף שלי, היו יודעים את כל מה שעברתי הם היו מופתעים מאוד. אני לא נראה משוגע, אבל הייתי משוגע. אני מתנהג כלפי חוץ נורמלית פחות או יותר, אבל אני יודע שיש בי עוצמות אדירות, נחשולים ונהרות שוצפים, שרק מחכים שאני אפתח את הסכר לכדי סדק דק כדי שהם יוכלו לפרוץ. החיים של סבירים. מזניח יותר מדי את מטלות היום-יום המעיקות. לשטוף רצפה, לבשל, לעשות קניות, לעשות כביסה. ישן המון. מחפש אהבה ואפילו מוצא. מספר בפגישה השנייה שאני חולה במאניה דיפרסיה, לפעמים בראשונה. מחפש את האושר. היו קצת עליות ומורדות, אבל בחודשים האחרונים הם די נעלמו. אפילו תקופת החגים עברה בנעימים. מעשן קופסה ליום. מתלבט לגבי הזהות המינית שלי, אבל בפועל יוצא רק עם גברים. האם אלה חיים שלא היה ראוי לחיותם? לפני שנה כמעט ומתתי או כמעט גרמתי לגוף שלי נזקים לא הפיכים. לפני שנה רציתי מאוד למות. חשבתי כמה פעמים לקפוץ מהחלון של דירתי שהייתה אז גבוהה למדי ולבסוף בחרתי בפיתרון הקל של נטילת מינון יתר של תרופות. את הסיפור שלי אתם כבר מכירים, והנה אני חושב עליו שוב בכתב. ואולי בעצם נגמרה ההתמודדות, ואולי בעצם חוץ מלקיחת התרופות המעיקות, אני יכול לשים את כל זה מאחורי ולהתמקד בבקשת האושר. ואולי אני מגזים, ואושר הוא בקשה מוגזמת מדי, אולי אני צריך רק לשאוף לרצות לחיות. תודה לכם שהייתם איתי בזמנים האלו... מיכאל (לשעבר מיקי)
היי מיכאל כיף לקרוא אותך, כמו תמיד. כותב בשטף, את נחשולי העוצמות שלך ניתן להרגיש גם דרך מילותיך ולא רק דרך זכר שגעונך. אני לא הייתי איתך ממש אז. אבל בתקופה היותר אחרונה כן. ונחמד לראות אותך מדי פעם כותב על הזמן שעובר, ואכן הוא עובר... גם עלי הוא עובר, היום הייתי בת 37, ואיך אני שמחה לספר שסיימתי את המבוא לתיאור המקרה שלי, מה שאומר שנשאר לי בעיקר לעבוד על האיבחון... ביום חמישי יש לי בחינה- סימולציה של בחינה- בצוות הפסיכולוגים שלנו. הבחינה עצמה בסוף מאי. יש המון רגעים של ייאוש, אבל מדי פעם גם תקווה ואמונה... למה אני נכנסת לדבריך, ואתה משתף בעולמך, וזה מזמין להצטרף ולשתף בעולמי, ככה אתה כותב לנו שלום פורום כאילו הפורום הוא יומנך האישי או חברך הטוב, והאמת היא שגם אני מרגישה ככה לפעמים, מרשה לעצמי לכתוב כאן במן חירות כזאת, שמאד עוזרת לי. אז כיף לראות אותך כאן מיכאל, למה שינית ממיקי למיכאל? שם בדוי על שם בדוי... איתך בחיפושי האושר, תמי.
למיכאל טוב לשמוע ממך, בדרך כלל אני קורא את כל מה שאתה כותב ואתה יודע עד כמה אני מתרשם ממך. אני מתרשם גם מהדרך הארוכה שעשית בשנה האחרונה ומהכוחות שיש לך. הדבר החשוב ביותר שלמדתי בחיים הוא שאי אפשר לתכנן וקשה מאוד לדעת מה יהיה מחר ובטח אי אפשר לדעת מה יהיה בעוד שנה. כך שלפי המהלך והדברים הרבים שעשית בשנה האחרונה והכישורים הרבים שלך, אני מאמין שבשנה הבאה תהיה במקום הרבה יותר טוב והרבה יותר מאושר. לכן הדבר החשוב ביותר הוא לצפות להפתעות..... שיהיה לך רק טוב הידש
