אני הסתגלתי למצב
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
מה שמפריע לי זה הצורה בה פעלתי מלכתחילה רגשי האשם בכך שמיהרתי לבצע את הניתוח ללא תוכנית מסודרת ועל כך שגם אחרי הניתוח לא עצרתי את ההדרדרות בזמן דבר שאינו אופיני לי, למרות שבני המשפחה דיברו איתי , אני הייתי כל הזמן בעבר ובשליליות בגלל הפעולה הרשלנית שעשה הרופא אחרי הניתוח, האשמתי את עצמי על שהייתי כזאת טיפשה מאחר וניתוח זה היה חשוב לי מאוד,כך כל הזמן התעסקתי בעבר במקום להתקדם האם לדעתך לאחר הסבר זה ההבחנה שלו עדיין צריכה להיות כל כך קשה? אני מאוד צלולה ומבינה זה רק רגשי האשם שלי וכן חוסר הסבר מצג מצד המנתח שגרם לי לראות כל שינוי בפנים בצורה מעוותת ומפחידה.
לאילנה את צודקת בדבר העיקרי-את העבר לא ניתן לשנות אפשר לשנות רק את העתיד. לפי מה שאני מבין הבעיה היא לא במה שאת עושה-בסוג הדברים שאת עושה וחושבת, הבעיה יותר במעוצמות ובמינון של הדברים. כלומר את עסוקה בהם הרבה יותר מדי, גם ברגשות האשמה וגם ב"אילו". שבוע טוב דר' גיורא הידש
דר' איך אני יוצאת ממחשבות אלו, מאחר ואני מבינה את המשמעות וכל פעם אני נחרדתלעצם המחשבה שהתנהגתי כך, אך ממשיכה והזמן עובר לא כך . מן מעגל כזה - אני לא רוצה להתרדרד רוצה לצאת מהר מהמצב הזה, אני שבוע לוקחת תרופות אך עדיין עצובה , ובוכה וחושבת מה אתהממליץ כדי לצאת ממצב זה ולהתחיל לחייך, כבר לכל המשפחה אין סבלנות אלי להם קל לדבר ולי קשה לבצע אני לא עובדת וכל היום בבית מאשימה אותי ואת כולם במצבי לפני כן הייתי אישה עובדת ומתפקדת ומלאה בבטחון
