מצוקה קשה
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
לפני שבועיים גיליתי שאני בהריון. זה היה הריון רצוי אבל מיד לאחר כמה ימים של שמחה נפלתי לבור עמוק של חרדות איומות ומתח נפשי שלא עובר. יש רגעים שהגוף והנפש שלי ממש בהיסטריה ואני מרגישה שאני על סף התמוטטות עצבים. אפילו הגעתי למיון בחג כי לא היה לי לאן לפנות ונתנו לי כדורי הרגעה שעוזרים אבל רק מעט. אני כל הזמן במתח אינסופי. חשבתי שאני במתח מהבדיקות, מהאמהות הצפויה אבל לאחר מחשבה מעמיקה עם הפסיכולוגית הבנתי שמה שאני מפחדת ממנו הוא השינוי הענק. מאז ומתמיד היו לי בעיות הסתגלות לשינויים. כלומר, אחרי שאני כבר בתוך השינוי אני מסתגלת מהר למצב החדש, אבל אני לא יכולה לסבול מצבי ביניים. התקופות הכי קשות בחיים שלי היו בהמתנה לצבא, בזמן מחלתה של אמי (אפילו יותר מאשר לאחר שנפטרה), בזמן מעבר עבודה וכד'. פשוט לא מסוגלת להתמודד עם הלא נודע ועם חוסר שליטה וכידוע, הריון, במיוחד הריון ראשון, משופעים באלה, ואין ספק שזו חוויה ענקית של שינוי, אפילו שבסופו של דבר זהו שינוי טוב. אני פשוט שבורה נפשית וכבר לא יודעת איך לעזור לעצמי. אני לוקחת כדורים שאמורים להתחיל להשפיע בעוד שבועיים ויש לי רגעים כל כך קשים שאני לא מסוגלת לסבול יותר. לא יודעת איך להירגע, כל השיטות שמציעים לי בפורומים לא עוזרות לי (פרחי באך, טיול בחוץ, שמיעת מוזיקה וכד') כי הלחץ שלי כבר עבר את הגבול בו זה יכול לעזור. אני אמנם בטיפול אבל שיחה של פעם בשבוע וכדורים שאולי יתחילו להשפיע עוד שבועיים לא ממש עוזרים לי עכשיו. החרדה אצלי היא מתמשכת, קבועה, לא התקפי חרדה, אלא חרדה שנמשכת שעות ואפילו ימים ומתבטאת בתחושת פחד עצום, הרגשה שאני משתגעת, מתמוטטת, בחילות, לחץ בחזה, חולשה בשרירים, חוסר ריכוז, תחושת נימול בידיים. ממש נורא! הכי גרוע זה הפחד העצום. אני במצוקה נוראית. חשבתי שאולי כאן אוכל לקבל חיבוק חם ועצה איך לא לפחד כל כך משינויים...איך לקבל אותם באהבה כי זה משהו שעד היום לא הצלחתי ללמוד, אפילו בטיפול. ומה לעזאזאל עושים כשפניתי לפסיכיאטרית ולפסיכולוגית ועדיין לא הוטב לי? איך אפשר לסבול כל כך? תודה!
פרח יקרה, צפוי שתהיי בחרדה לנוכח שינוי גדול ומשמעותי כל כך בחייך. נדמה לי שכל אחת חווה זאת ברמה זו או אחרת. זהו הר שחייבים לחצותו מרגע שנכנסת להריון ו... ל"טיול" הזה בהר, אשר רבות חוות אותו כמאיים נורא, יש סוף, חייב להיות סוף - אל תשכחי זאת. אולי אני לא בהירה מספיק, אך תמיד נדמה לי כי תגובת חרדה קוטעת את ה"טיולים" שלנו, את המשימות שלנו, באמצע הדרך. זהו תפקידה אולי - להפסיק את הגורם המאיים באמצעיתו (או לכל הפחות לברוח ממנו לזמן מה). כאן אין ברירה: ה"משימה" חייבת להיעשות ויהי מה. בסוף הדרך הרי תלדי, בסוף ההר יהיה לך ילד (חמוד) ואת תהיי אמא (מסוג כזה או אחר, אך לעובדת אמהותך יהיה עליך להסתגל עם הזמן). פרח יקרה - אינני יודעת אם הקלתי (ולו במעט) או הרעתי בדברי. בכל אופן, אני מקווה כי תחווי את עצם המענה, עצם ההזדהות שלי אתך בשעת הקריאה, הכתיבה, כבקשה להושיט לך יד. חיבוק, שיבה
לפרח נראה שאת מודעת מאוד למה שקורה איתך אבל המודעות לא תמיד עוזרת באופן מיידי. אני חושב שאת צריכה לבחון ולמצוא את הדברים המקלים עליך. חיבוק של בעלך, פגישות תכופות יותר עם הפסיכולוגית בשבועות הראשונים, או כל רעיון אחר שאת יודעת שהוא עוזר לך. תשמרי על עצמך הידש
