בבקו"ם של אלוהים
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
בבקו"ם של אלוהים הלכתי להזדכות על כעסים ישנים קיטבג שלם סחבתי איתי כל השנים ועכשיו אני רוצה טופס טיולים להחזיר אותם, בפעם האחרונה את כאבי הנטישה את הקינאה באחיות שלי את האכזבה את הכעס שלא העזתי לבטא מול ההורים ואת הכעס על עצמי שאיני מסוגלת לבטאו גם היום... את כל הקיטבג הכבד הזה שאני סוחבת איתי כבר 37 שנים הבאתי לבקו"ם של אלוהים ואחרי טופס הטיולים הזדכיתי על כל הכעסים ואמרתי לו, לאלוהים שאני לא מוכנה לעשות מילואים אני רוצה להשתחרר, לתמיד ולהפליג קדימה חופשייה, צוחקת גדולה. שבת שלום, תמי.
ביטאת בצורה יפה - דרך השיר שכתבת- את מה שאני מרגישה - קצת אותו דבר כמוך,אך לך יש אומץ לכתוב בשיר מה שאת מרגישה-בלי לפחד שיצחקו על השיר שלך או עלייך (שלא תביני לא נכון-זה לא מה שאני חושבת,אני חושבת שזה שיר מקסים שמתמצת בדיוק את מה שעברת ועוברת),וגם אינך מפחדת שאולי לא יתייחסו לשיר שכתבת; את כל הפחדים האלה אני מרגישה כלפי כתיבה חופשית ובכלל כלפי דיבור בחברה וכו',ואני מעריכה אותך על האומץ שיש לך ורוצה להיות חופשיה כמוך. להתראות, מישהי
מישהי יקרה... הלוואי והייתי חופשייה כמו שאני רוצה להיות... הלוואי והייתי יודעת את הכתובת של הבקו"ם של אלוהים... הלוואי והלוואי. בכל מקרה, תודה על תגובתך החמה ושבת שלום לכולנו תמי.
קראתי תמי שלי ;-) זאת אני
לתמי את גדולה שיר ממש יפה יוני
לזאת אני היקרה וליוני היקר תודה, גם אתם גדולים תמי.
תמי יקרה, הקידבג כבד מנשוא והברכים כושלות, והכעס כבד - שוקע במלוא כובדו בתחתית הקידבג או קופץ למעלה,החוצה, כמו מזון מקולקל שיש להקיאו. לקנאה יש צבע מכשיל (ירוק?) ומשתלט, ולאכזבה - טעם של עפר בפה, של עוד קצת מוות. וכל אלה - שאנו רוצים להפטר מהם - הם חלק מהחמרים מהם עשויים החיים. באחד מחלומות ה"תיקים" שלי, בהם אני סוחבת תיקים רבים מספור, לא משתלטת על המשא, ולא מצליחה לזוז בעטיו (לעיתים גם נופלת), אמרה לי מורתי לתלמוד (כן, היא צצה לה מנבכי הזכרון): "אז תניחי להם, עזבי אותם כאן וסעי". פשוט כל כך... למה אינני יכולה להניח להם? האם אני זו ש"מציקה" להם ולא מניחה, ולא הם לי? מצד שני (אני כמעט מתביישת להגיד, נא לא להרביץ לי): לעיתים יש לי תחושה כי בטיפול המטפלת שלי ואני מדסקסות את התיקים העתיקים והעמוקים בחיי, ובכך מעט "מוזילות" את הערך של אותן פנינים שחורות שמצויות בקידבג. כל עוד אותן פנינים היו נחלתי הבלעדית, לפחות היתה לי נחלה, היה בי עושר פנימי. כעת אני מוצאת עצמי לעיתים ריקה וריקנית, כואבת את הלא כלום ואת ה"נישול" מן המושגים הפנימים שלי, שבעבר לא היתה בהם דריסת רגל לאיש. ועוד משהו: אכן תהיתי בת כמה את - אנחנו קרובות... מה קורה עם הלימודים למבחן והצגת המקרה? הדסה (ששמחה לשוב לפורום לשעה קלה)
הדסה יקרה מה שאמרת הדהד בי, כמו תמיד... כמה דברים. אכן אותם תיקים כבדים הם החומרים מהם עשויים החיים, ואיזה יופי שאפשר להשתמש בחומרים הרגשיים הכבדים האלה וליצור מהם שיחה, שיר, ואפילו דיסקוס בטיפול. מה שאמרת על הטיפול מזכיר לי שיר ששרה מירי מסיקה: "לשם איש לא יתקרב וגם אם תאמר שאתה אוהב..." כאילו יש מקומות פרטיים שהם שלנו, המקום המיוחד לנו, וכשאנחנו פורקים את הקיטבג פתאום זה נראה ריק. לי פעם הפסיכיאטרית הראשונה שלי אמרה לי, מתוך רצון להקל עלי "תשרפי את הדברים שכתבת בפסיכוזה"... כל כך כעסתי עליה. את הכאב שלי אני לא אשרוף.. מה פתאום? הוא הכאב המיוחד שלי, המנוע של חיי, נותן לי כל כך הרבה משמעות וכוח. אני מניחה שגם הכעסים הם חברים קרובים, כל כך התרגלנו אליהם שקשה להניח. אולי בגלל זה אנחנו מעדיפים לסחוב איתנו את הקיטבג לכל מקום... לגבי הבחינה, נו, הנוכחות הבולטת מדי שלי בפורום בשבועות האחרונים מראה עד כמה אני בורחת מהלימודים, אולי יותר מדי... אבל יהיה בסדר. בעזרת השם... שבת שלום, תמי.
