הפנו אותי לכאן מסהר

אני משער שאני צריך טיפול מסוג כלשהו, עם עדיפות לתרופתי מסיבות טכניות ברורות. אני אפרט: בתור נער היו לי הרבה נטיות שאפשר לקרוא להן "אובדניות". בדיעבד אני מבין שמה שגרם לי להיות כזה היה בעיקר עקשנות ודבקות בקונצפט שהעולם הוא מעוות ואין טעם לנסות. אין טעם לפרט ברפטואר הצילוק העצמי הנפשי והפיסי שהנחלתי על עצמי, אבל בתמונה הגדולה אני עכשיו בן אדם יציב שאפשר להוריד ממנו את העיניים בלי הפחד שבפעם הבאה שתסתכל הוא כבר לא יהיה בחיים. עם זאת, בשנה עד שנתיים האחרונות אני מתחיל לחשוב שמדובר על משהו יותר אינהרנטי מזה. כלומר, שמשהו באמת לא בסדר אצלי. איזו מחלת נפש או חוסר איזון או אלוהים יודע מה, את הפרוגנוזות המקצועיות אני אשאיר לכם, אבל נראה שהמוח שלי מנסה לאזן את האובדנות הטינאייג'רית של פעם בכל מני תופעות שהן מעבר לשליטתי. השינה שלי נוראית ומלווה בחלומות רעים, לא סיוטים מפחידים אלא מראות מטרידים שאחרי זה גורמים לי לקום בבוקר עם תחושה נוראית. אני לא מרוצה מהחיים שלי לא משנה מה אני עושה, וזה לא בגלל שאני פדנט אלא בגלל שאני פשוט לא יכול אחרת. לא משנה כמה דברים טובים יש בגו, תמיד הדבר היחיד שקצת עקום מוציא אותי מדעתי. החל במטלה שאני צריך להגיש לאוניברסיטה ואני נופל קצת מאחורי לוח הזמנים וכלה בחלון עם תריס שבור. מעבר לאובססיביות הקלה-אך-מטרפת הזאת, הבעיה האמיתית שלי היא מצבי הרוח שלי. אני יכול לעבור יום שלם שבו אני מרגיש בסדר גמור, ואז בגלל הדבר הכי קטן [פעם הייתי קורא להם סיבות, היום זה כבר הפך ל"טריגרים"] פתאום אני נהיה מדוכא בצורה נוראית, לתקופות שיכולות להתפרס בין שעתיים לכמה חודשים [פעם אחת, בחודש כזה, איבדתי 17 קילו שעד היום לא קיבלתי חזרה, זה אולי טוב לגזרה אבל סבלתי מחולשה פיסית ומחסורים שונים במשך מעל לשנה מאז]. עם הזמן פיתחתי את היכולת לרסן את מצבי הרוח האלה, בעזרת מנטרה שנקראת "הכל בפרופורציה, ידידי", אבל עדיין, זה נורא מטריד כשפתאום מגיע חשק בלתי נשלט לבכות. אז לפעמים במקום לכבוש אותו אני מנסה לזרום איתו, אומר לעצמי שאני אבכה קצת - זה עוד לא הרג אף אחד. תמיד ברגע הזה הכל לוקח תפנית ומצב הרוח שלי נהיה סביר לחלוטין באחד. מה שמשאיר אותי נורא מתוח. עם שניים או שלושה מקרים יוצאי דופן לא בכיתי כבר מעל לשבע שנים. מעבר לזה, תמיד מנקרים לי תסריטים בירכתי המוח. שנעים בין הכי טוב להכי רע. בעיקר הכי רע. עם יש בחורה שמוצאת חן בעיני אני לא יכול שלא לחשוב איך אני מגיע אליה עם זר פרחים והיא במקרה באמצע אקט לוהט עם אחד החברים הכי טובים שלי, או יותר גרוע, מתה בתאונת דרכים. נטייה שעושה אותי לרוב מוטרד שלא לצורך, ומן הסתם גם מביאה אחריה טריגרים על טריגרים. אני לא שוקע לדכאון, אני מנסה להתייצב כמה שיותר. אבל מחשבות שליליות תמידיות וחילופי מצב רוח חסרי כל הגיון בוצרים את זה ממני. מה אני עושה עם זה?

דשא, לפי מה שאתה מתאר אתה אכן צריך טיפול ,אל תנסה לאבחן את עצמך , תן לבעל מקצוע לעשות את העבודה, לשם כך עלך לקבוע תור לרופא/ה פסיכיאטר מומחה (אפשרי גם בקופת חולים שבה אתה חבר) לשם אבחון והמשך טיפול, רצוי גם לשלב שיחות עם פסיכולוג(יש גם באוניברסיטה יעוץ פסיכולוגי) ,כיום הפסיכיאטריה המודרנית יכולה לעזור מאוד לשיפור איכות חייך במיוחד שאתה בנקודת זמן חשובה לעתידך. אז לא להזניח ופנה לעזרה באופן מיידי , חבל על סבל מיותר .

האמת היא שקשה לי להבין את כל הסובלים למיניהם שמסרבים בכל הכוח לקבל טיפול. מה יש להרהר כל כך הרבה. לך לטפל בעצמך וזהו!

לדשא כמובן שחסרים פרטים רבים כדי לאבחן ממה אתה סובל, כך אפילו לא ציינת את גילך. אבל אני מצטרף לקודמי שהדבר החשוב ביותר הוא להגיע בהקדם לאבחון (אפשר במרפאה הפסיכיאטרית של בית החולים הכללי הקרוב לאזור מגוריך) ולשקול עם המאבחן את האפשרויות הטיפולויות. בהצלחה דר' גיורא הידש