לד"ר הידש!

אומנם כתבתי לך בקישור על התשובה שלא ענית לי -בדף הקודם- אבל,ומקוה שלא אשמע כמו 'תקליט שרוט', חשוב לי שוב להדגיש שתשובתך שינתה לי לגמרי את מצב-הרוח,אומנם זה לא הפך אותי מדכאונית לאופטימית ושמחה,אבל היא נתנה לי להרגיש הקלה מסויימת,ש'לא קילקלתי דברים' ושתגובתך לא היתה של כעס,כפי שחששתי שתהיה {אך דבר מסויים ששמתי-לב שקיים אצל פסיכיאטרים ופסיכולוגים,הוא שאתם כועסים פחות,או אולי כמעט בכלל לא,וכמעט תמיד מנתחים את המצב בצורה הגיונית, ומראים לאחרים שהוא קל יותר ממה שנראה,זה לפחות מה שאני קלטתי,ותקן אותי אם אני טועה}. אז שוב- תודה שלא ענית בהתגוננות ושאתה מוכן אפילו להודות בטעות (אם נעשתה), {וגם זה לא מאפיין בד"כ אנשים שלא עוסקים במקצוע}. תשובתך שיפרה את מצב-רוחי. תודה, וחג-שמח, מישהי {אני רק מצטערת על כך שאולי פגעתי במשתתפות מסויימות בפורום בכך שאולי לא התייחסתי בצורה הראויה לתגובתן,ושוב מתנצלת על כך}.

למישהי עניתי לך בהמשך גם היום, בכל אופן ממכתבך הנוכחי נראה לי שתפסת את הפרנציפ וגם את הפכת קצת לפסיכולוגית? לפחות בהיבט הזה.... הידש

תודה,אקבל את דבריך כמחמאה..., ואני מודה לך גם על תשובתך הנוספת, ורציתי לציין בנושא זה שביומיים האלה הפחתתי מעט את הריבות עם אחי,הן בכך שפעם התעלמתי וחשבתי על משהו אחר במקום לשמוע אותו,והן משום שבנושא הOCD ויתרתי על דבר מסויים שהיה עקרוני מאוד עבורי- הרשייתי לו להיכנס עם נעליים לחדרי וכו',ואומנם רבנו אבל פחות,ובאותה פעם שלא עניתי הוא נרגע תוך מס' דקות.