לתמימי
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
תמימי קראתי את תשובתך להודעה של מיקי "תשומת לב". כתבת ש- " אדם לא בוחר להרגיש רע. אדם לא יעדיף להיות חולה". אני מרגישה שאני בוחרת להרגיש רע. נכון שדיכאון זה ביולוגי וכו' אבל גם בימים שאני מרגישה יותר טוב, לא טוב לי באמת. אני חושבת על זה שעדיף היה להרגיש רע, לפעמים אני ממש רוצה להרגיש רע, מעדיפה שיהיה לי כל כך רע שזה ישאיר אותי במיטה כל היום. אני אפילו מנסה להיות חולה. יוצאת עם חולצה דקה, ראש רטוב על הבוקר..... (זה לא עוזר) נשמע ממש מטורף. נראה לי שאני זאת ש"יוצרת" את המחלה, אני זאת שלא רוצה לצאת ממנה גם בימים שיש בי יותר אנרגיה וכוח. אני רוצה "להרים ידיים", להגיד לא יכולה יותר, תעזבו אותי במנוחה. לא יכולה לעבוד יותר, לא יכולה לתקשר עם משפחה וחברים והסובבים אותי , לא רוצה לראות אף אחד. רוצה שקט מהכל. גם מהטיפול. אני תוהה כמה אפשר "להאשים" את הדיכאון ,במקרה שלי ? רק הוא אשם ? אני חושבת שגם לי יש חלק.... יש אנשים שכל מה שהם רוצים זה שיהיה להם טוב יותר, לצאת מהדיכאון ,להרגיש טוב. להנות. ואני לעומת זאת - רוצה ההיפך.
הרגשתי בדיוק כמוך, הייתי מתווכחת על זה כל פעם עם הפסיכולוגית והפסיכיאטרית שלי. אני הייתי אומרת- אני עושה את זה בכוונה, אני לא רוצה להחלים וכו', ושתיהן- גם הפסיכולוגית וגם הפסיכיאטרית היו אומרות לי כל פעם מחדש- זה לא את, זה הדיכאון. גם דר' הידש אמר לי את זה לא פעם. קשה להאמין איך כימיה משפיעה על החשיבה וההרגשה שלנו. בגלל זה בדיוק דיכאון זו מחלה שכל כך קשה להתמודד איתה, כי היא מערבבת את הדבר שנראה שכל כך קשור לאישיות שלנו- החשיבה שלנו, המוטיבציה שלנו- עם תסמיני המחלה. ולהאשים את עצמינו על הסבל- זה המחלה עצמה. אני כתבתי פעם שיר על מפלצת הדיכאון שזו מפלצת פנימית שיושבת בתוכינו, ויש לה גישה לשלטר הראשי של החשיבה החיובית והאהבה העצמית בתוך הנפש. היא פשוט מכבה לגמרי את השלטר הזה, אין לנו על כך שליטה, ובמקום זה משמיעה בקולי קולות את אותן מחשבות שאת מתארת- "נראה לי שאני זאת ש"יוצרת" את המחלה...אני בוחרת להרגיש רע..." וכו וכו. אלה מנטרות שחוקות אצל הסובלים מדיכאון. לא רק את אומרת את זה לעצמך. כולנו אמרנו זאת לעצמינו כשהיינו חולים. ואנשים כאן בפורום שעדיין חולים בטח גם הם יגידו לך שגם אצלם המחשבות האלה עוברות בראש... כך שזה לא את, זה הדיכאון. אלא שאת בטח לא תאמיני לי, כי דיכאון משמעו עיוות של החשיבה והרגש, ואת נמצאת שם, אז איך תאמיני שתזרח השמש, שהכל כך כך חשוך לך בפנים? צריך שמישהו אחר יגיד לך את זה שוב ושוב, זה לא את, זה הדיכאון. את תרגישי יותר טוב, ואז לא תרצי לפגוע בעצמך. ואז תוכלי לעזור לאנשים אחרים בדיכאון, לצאת מזה גם. רק טוב, לכולנו, תמי.
אני יודעת כמה נאיבי זה נשמע,אבל שמתי-לב שאני לא היחידה עם ה'צרה' של הדכאון ושל הOCD , למה כ"כ הרבה אנשים נכנסים לדיכאון? הרי רואים בפורום זה ואחרים כל יום שאלות על דכאון, האם תנאי חיינו הלחוצים -הבטחוניים,כלכליים וכו' גורמים זאת? בעיקבות כל מה שעובר עליי - הדכדוך שבא והולך (וכל משבר קטן חוזר),מעניין אותי עוד יותר לקרוא את דעתם של עוד משתתפים וכמובן של ד"ר הידש(מבחינה מקצועית בנושא זה. תודה מראש על התייחסותכם, מישהי(הראשונה)
