בלי קשר לאיחולים...

עבורי-בשנתיים האחרונות, ערב חג - ובמיוחד ליל-הסדר,זה לא בדיוק דבר מהנה וכיפי, אלא יותר 'סיוט' שבו אצטרך לפגוש בני-משפחה ולהתחיל להסביר למה אני עדיין מובטלת ומתי אתחיל לחפש בן-זוג,וכל זה בניסיון רב להתחמק מכך שידעו משהו על הדיכאטון ו/או הOCD ש'תקפו' אותי,ושאנשים רגילים(שעובדים,נשואים עם ילדים או שיש להם חבר/ה)לא יקלטו מה עובר עליי,אין לי כוח שוב 'לשבת לשיחה' עם דוד/ה ולדבר,הלוואי שפשוט יעזבו אותי במנוחה. בנוסף לכך הסדר אצלינו ואני שונאת את הלכלוך והבלאגן הכרוך בכך,וכולם בלחץ לארח טוב וכו' והריבים -עד לפני זמן קצר -התישו אותי,הלוואי כבר שיהיה מחר ושנגמור עם ה'סיוט' הזה. מצטרת שאני ככה מאכזבת, אבל זו הרגשתי.

למישהי במשפחות רבות האירועים המשמחים גורמים לרגשות מעורבים, אבל צריך לעבור את החג ולהנות ממה שיש. חג שמח הידש

בסוף זה היה יותר נחמד ממה שחשבתי שיהיה,ו'נמלטתי' מהשאלות האישיות.