התעללות נפשית

שלום, ברצוני לדון בנושא חשוב מאוד ועם זאת מודחק מאוד בקרב עולם הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה: התעללות נפשית. בתור התחלה אני ממליצה לקרוא את המאמר הבא הדן ומבהיר את הנושא: http://www.macom.org.il/therapy_verbal_abuse.asp מעבר לכך, אני מפרסמת פה מכתב שעוד לא נשלח, למטפל שלי, שהעביר אותי התעללות נפשית במהלך כל הטיפול שלי, עד שלבסוף הגעתי לנקודת שבירה ופשוט עזבתי: "ביום ראשון ה-5 בפברואר בשעה 15:25 זומנתי לשיחה בחדר המנהל. נושא השיחה היה: קריאת לעג מצידי כלפי אחת המטפלות. יום ראשון ה-5 בפברואר היה היום ה-7 להפסקת תרופת הציפרלקס (דבר הנודע לדוקטור *** באותו יום ראשון), הוא היה לאחר שבוע רצוף וקשה עם תרופת הריטלין, ולאחר התקף חרדה קשה. כבר מתחילת היום הרגשתי שאני במצב קשה ואני על סף התקף חרדה נוסף והתפרקות, עד שלבסוף בשעה 15:15, אכן התפרקתי. לא שלטתי בעצמי, מיררתי בבכי, הרגשתי נורא. בין השעה 15:15 לשעה 15:25 בה זומנתי לחדר המנהל עברו כ-10 דקות, ומכך ניתן להסיק שעוד הייתי מאוד נסערת. אף על פי העובדות הנ"ל החלטת לנכון לזמן אותי לשיחה (למרות שידוע לך באופן חד משמעי שבמצבים כאלו עליכם להשאיר אותי לבד ובכך לאפשר לי להתאושש). כבר מתחילת השיחה ניתן היה לראות שאיני במצב ההולם לשיחה, ושכל ניסיון לתקשר איתי גרם לי להתכנס בתוך עצמי ולבכות חזק יותר. אתה, המנהל, החלטת שאני צריכה להישאר ולהמשיך בשיחה. מי אני, המטופלת שלך, שאסרב? לכן נשארתי, למרות שהרגשתי שהמצב מדרדר, וכמו ששנינו יודעים-המצב באמת הדרדר. אני לא זוכרת בדיוק את מהלך השיחה מכיוון שהכל סביבי היטשטש, אבל אני לעולם לא אשכח את הרעד, את השריטות שצרבתי בפניי, ואת השערות שתלשתי מראשי. לראשונה בחיי פגעתי בעצמי, ולא סתם פגעתי בעצמי... פגעתי בעצמי מול המנהל. לא מטופל, לא מטפל, המנהל, שעומד בראש הטיפול שלי ואמור לרצות בטובתי. המנהל שישב והסתכל לי בעיניים בזמן ששרטתי את עצמי וחרטתי את הכאב הבלתי נסבל על הפנים, הסתכל לי בעיניים בזמן שתלשתי לעצמי שעירות מהראש, הסתכל לי בעיניים בזמן שיללתי, במצב הכי פגיע הכי רגיש והכי אנושי שיש, הסתכל, והמשיך לנזוף. הושפלתי כמו שלא הושפלתי בחיי. לאחר התקרית לא העזתי לצאת מהבית במשך שבוע מרוב הבושה, לא יכולתי להסתכל על עצמי במראה בגלל השריטות. עד עכשיו, בכל פעם שאני נזכרת בתקרית שהתקיימה ביום ראשון ה-5 בפברואר בשעה 15:25, בכל פעם שיש לי הבזק מהיום ההוא, אני בוכה כמו אז, ההשפלה מציפה אותי מחדש והרעידות גם כן. אני מנסה להבין בכנות, איך מסוגל מטפל בכיר, מנהל, שמכיר את כל נקודות התורפה של המטופל שלו, לנצל אותן לרעה. איבדתי כל אמון בבני אדם. מה-5 בפברואר אני לא מסוגלת לדבר עם אף אחד, קשה לי לתקשר עם הסובבים אותי, ושלא נדבר על לגשת לטיפול פסיכולוגי חדש. מה שאירע בחדר המנהל ביום ההוא, בחדר שלך, היה התפוצצת של כדור השלג שגדל במהלך כל הטיפול שלי, שהוזנח במהלך כל הטיפול שלי. הוא היה האירוע הטראומתי ביותר שחוויתי בחיי. אני ילדה, ילדה בת **. אני לומדת בתיכון, יש לי בית, הורים, חברים. אני בן אדם, כמוך! יש לי חיים, כמוך! איך היית מרגיש אם היית רואה את הילד שלך חוזר הביתה מהמקום שאמור לטפל בו עם שריטות על הפנים? שריטות שהוא יצר במו ידיו ואף אחד לא טרח לנסות להפסיק אותו או להרגיע אותו, שריטות שהיו יכולות להימנע אם רק למישהו היה אכפת. איך היית מרגיש אם היית רואה את הבן שלך במצב כזה? מה היית חושב על מי שישב מולו באותם רגעים והראה חוסר אמפתיה ואדישות מוחלטת? היית מבין אותו אז? לאן נעלמה החשיבה האובייקטיבית שאמורה להיות למטפל? לאן נעלמו יחסי האנוש? איזה מין בן-אדם עושה דבר כזה? האם בן-אדם כזה מתאים לניהול אשפוז פסיכיאטרי? מה שקרה ביום ראשון ה-5 בפברואר היה: א. לא מקצועי. ב. ניצול לרעה את מעמדך כמנהל. ג. משפיל. ד. התעללות של ממש." מקווה שקראתם הכל, ושהצלחתי להעלות אפילו במעט את המודעות לנושא. שיהיה לכולנו חג שמח.

שלום saya דבר ראשון , התפלאתי לקרוא שאת רק תלמידת תיכון , לפי נוסח המכתב והבגרות והאינטלגנציה שאת מגלה בו... דבר שני , את צודקת , יותר מידי מטפלים מנצלים לרעה את עמדתם ומתעלמים מכאב המטופלים בצורה משפילה ושלא תתואר גם אני עברתי התעללות אצל "מטפלת" , יועצת , במשך שנה היא צחקה לי בפרצוף , וכשסוף סוף העליתי זאת בפנייה ואמרתי לה שאני עם ה"טיפול" סיימתי , היא שאלה אותי אם ראיתי שהיא לא מאמינה לי לרוב הדברים שאמרתי , ושאלתי "זוהי שאלה לראות אם אני חכמה מספיק לראות מה עומד מולי?" והיא הנהנה בראשה , ואמרתי "אז כנראה שכן." ה"מטפלים" למינהם תמיד רוצים לראות מה רמת האינטלגנציה שלנו , והדרך שלה הייתה "אני ארד עלייה ואשפיל אותה, ואם היא תבין אז היא חכמה" , ואני ספגתי , כי סמכתי על כולם , חוץ מעל עצמי..... וזה היא ברמות הכי שפלות , כשאבא שלי , שהוא אדם חולה , בן 70, אושפז בבי"ח במצב קשה עם דלקת ראות, ואני בכיתי , והיא ישבה מולי וצחקה , כששאלתי למה היא צוחקת נעניתי בתשובה החיננית , שאיך שאני בוכה מצחיק אותה , ובנוסף , היא "עודדה" אותי לא ללמוד , גרתי אז לבד , ועבדתי במשק בית , והיא פשוט חשבה לעצמה שזה מה שאני צריכה להיות , הרמז שבכך התבטא בכך שאמרה "אני חושבת שאת צריכה להשאר מחוץ לבית" ואמרתי "מה עם הלימודים ? אני אעבוד בניקיון כל חיי? , מתי אני אתחיל להשלים בגרויות , אני בקרוב בת 23" והיא פשוט משכה בכתפייה , כשהיתעמתתי איתה על כך היא פשוט אמרה שהיא חשבה שאני טיפשה , ושאני לא אגיע לכלום , עזבו את הקטע שהסיבה העיקרית לחרדה להורי החולים והמבוגרים , מצבה של אימי התדרדר, ופעולותיה מוגבלות , כמו כן שיקול דעתה . שנה וקצת היא ישבה וצחקה לי בפרצוף , שנה שלמה עברתי השפלה שלא תתואר , שהכריעה את מצבי גם בחיי האישיים , והשפיעה על שיקול דעתי , אנשים עוד יותר דרכו עלי , עוד יותר זלזלו בי, וקמתי יום אחד ואמרתי "די!!! , אני צעירה ואני אשפר את חיי למרות המטענים!!" ובנוסף עוד סיבה לרצון שלה פשוט להרוס לי את החיים , הייתה כי גרמתי לה להרגיש מבוגרת , בכך שאמרתי , שאבא שלי לוחץ עלי להתחתן בגיל 21 שלדעתי זה צעיר מידי, ועוד בשידוך עם איזה כורדי אחד מהיישוב , וזה כל מה שאני שמעתי במשך שנה , רק "תחזרי הבייתה , ותיתחתני" , ואני ברחתי , ואמרתי לה שאני מקנאה שאנשים בגילי , שטסים לחו"ל , שמוצאים בן/בת זוג , שלומדים , שיוצאים לבלות , רובם ללא כזה עומס נפשי , או רגשי אשמה שאכלו אותי , והיא היתעצבנה , כי שאלתי אותה פעם אם יש לה ילדים , וזה אומר שאני חושבת שהיא מבוגרת מספיק להיות אימא (ד"א אכן היה לה ילד בן שנתיים , המסכן) , והיא הודתה בזה! היא אמרה שזה נכון וזה באמת עיצבן אותה , בנוסף היא אמרה שאם הייתי חכמה לא הייתי מגיעה למצב כזה , וכשלא הגעתי למה שהיא קראה לזה "פגישת סיכום" היא שלחה לי מכתב , שהסיבה שאני רוצה לחזור הבייתה היא כי בעצם אני תלותית , ושאני רוצה להפסיק את הטיפול היא כי בעצם אני "מפחדת שאם ייקרה משהו והיא לא תהיה שם בשבילי" בנוסף אמרתי לה "את יכולה להרוס למישהו את החיים" והיא אמרה "כן , אז מה?" ואמרתי "לא אכפת לך להרוס למישהו את החיים?" והיא אמרה "לא ,לא אכפת לי" ואמרתי לה "את חולת נפש!!" והיא אמרה "כן אני חולת נפש" היא גם הודתה שבפגישה הראשונה היא והפסיכיאטרית הראשית של המקום צחקו עליי עד היום יש לי רעד בכל הגוף כשאני נזכרת בזה,היא חנקה אותי וחסמה לי את החשיבה לחלוטין במשך שנה , אני עכשיו כ"כ שונאת אותה על מה שהיא עשתה לי , כ"כ הייתי רוצה להתלונן , אבל אני יודעת שאין לי שום הוכחות , או סיכוי לנצח , פניתי אל מרפאת הנוער שלי לבקש את האיבחונים שהם עשו לי , וחוות דעת כדי להוכיח שהבעיה היא לא אצלי , והרופאה שלי שהייתה מעולה ייעצה לי לא להתעסק עם זה אני חושבת שמה שאני מנסה להגיד לך זה להזהר מהם , הם מוגנים ע"י מערכת כוללת , אי אפשר להתעסק איתם , ואת עוד ילדה קטנה , פשוט תיזהרי!!!