על מהות הטיפול
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום לכולם (מטפלים ומטופלים), אני מאד מוטרדת. אני מטופלת אצל פסיכולוגית (טיפול דינאמי) מזה שלוש שנים: לרוב מושקעת רגשית עד לשד עצמותי, כמעט הייתי אומרת שאני מתנהלת במחזוריות שבועית של לפני ואחרי טיפול (לעיתים התחושה הזאת חזקה ולעיתים עמומה יותר). מישהו מבין מה לעזאזל קורה שם בתווך של חדר הטיפולים, בכדור הבדולח הזה - שלעיתים נראה לי שקוף ולעיתים אטום - שבין מטפל למטופל? הרי לא די בכך שהמטפל משמש לך אוזן קשבת, לא די בכך שהמקום כולו מוקצה לך ולגחמותיך (הרגשיות, המחשבתיות), לא די בכך שמתהווה שם קשר דמוי (?) מציאות המשחזר ומחיה דפוסים מן החיים עצמם, לא די בכך שמישהו מחזיק ואוחז ומלווה, לעיתים נוזף, לעיתים מקצה גבול, לא די בכך שהוא מספק פרשנויות, אפילו לא די בכך שהוא טועה לעיתים... מתחולל שם משהו שהוא מעבר לכך - מעין נס; הוא מתרחש צעד צעד, טיפין טיפין (אם בכלל), ואני מרגישה טפשה מכדי לעקוב אחר כל התנודות הזעירות ולסכם אותן לכלל מערכת שלמה וקוהרנטית, לכלל תהליך אחיד ובעל רצף חלק. כיצד הם עושים זאת (המטפלים)? מהו הערך המוסף שחורג מכל קשר מיטיב אחר שאנו חווים במהלך חיינו? למי שצלח את אורך המכתב - תוכלו לענות בבקשה? הדסה
אינני איש מקצוע, אבל נדמה לי מבין משהו. אם את מוטרדת , משמע שלא התרחש כל נס במהלך שלוש השנים. הנס יחיד הוא שאת משלמת ומשלמת למרות שעברה תקופה מספיק ארוכה בכדי לצפות לתועלת מהטיפול הזה. אגב, מהכרותי הצרה אבל קרובה, מטפלים פסיכודינאמיים, לא פעם מנסים בשיטה זו לפתור בעיות קשות ויש להם את החוצפה למרוח את הזמן 5 שנים ויותר, מבלי להכיר בכך שהשיטה שלהם לבדה אינה כל יכולה. בהצלחה איל.
איל, יש בי גם קולות ממורמרים (מן הטיפול ובכלל) שמאמצים את הטון והתכנים שהעלית כאן. ןבכל זאת, אני באמצע תהליך שמתרחש בצעדים קטנים, בלתי מורגשים כמעט. נדמה לי שכתבתי כאן על מנת לקבל עידוד אשר יגביר בתוכי את הקול שאינו רוצה להשליך לאשפה השקעה רגשית (ונכון, גם כלכלית) מאסיבית כל כך מצדי. תודה הדסה
הדסה יקרה כמוך, גם אני עסוקה הרבה במהות הקסם הטיפולי. ולא מהבחינה התיאורטית אלא ממש מהחוויה. מה כאן קורה? איך זה שקשר כזה משפיע כל כך חזק על כל הגופנפש שלנו, נותן לעיתים כל כך הרבה כוח, ובפעמים אחרות מביא לכאלה נפילות? טיפול הוא כמו אשלייה שאני לא לבד. שיש איתי מישהי במסע. מישהי שמגדלת את הילדה הקטנה והנטושה שאני. מישהי שאוהבת אותי בלי טיפה של ביקורת. זה משכר לפעמים. זה בלתי מובן. ונותן הרבה הרבה. וגם לוקח. אין לי תשובות. לא כמטפלת. לא כמטופלת. יש כאן איזה התמזגות שמביאה להרבה עוצמה. והרבה כאב במקומות שזה לא עובד. המון אכזבה וכאב. ככה אני מרגישה היום, אחרי פגישה לא טובה. כאילו מישהו לקח לי כוח, במקום לתת. לא יודעת אם עניתי לך, או רק סיבכתי אותך עוד יותר. אפשר להמשיך לדבר. נושא מרתק. תמי.
תמי יקרה, לא סיבכת אותי; היית אתי; תודה. מה קרה לך בטיפול? היה רע הפעם? - איזו הרגשה מחורבנת!!. לפעמים גם כוונות טובות אינן יוצרות מפגש "נכון". אני מקווה שיוחזר מה שנלקח ממך (ומהר). הדסה (שמבטיחה להיות קצת פחות מקוטעת ולקונית להבא).
