לד"ר הידש

רק רציתי לכוון אותך לסעיףשכתבתי והוספתי אתמול כהמשך למה לנושא שדנו בו על חוסר יחס מצד הפסיכולוג,( כי איני בטוחה שאתה חוזר ומסתכל על מודעות שכבר למטה בדף הפורום).

העתקתי את המודעה מאתמול: מחבר: מישהי תאריך: 5.4.2006 שעה: 21:59 באמת עליתי באמצעות ההפגישה הטיפולית שהיתה לי, שיש לי דפוס קבוע להיפגע מהר מאוד מאנשים ולשפוט אנשים מהר מאוד (על-סמך מקרה אחד או שניים),וזה לא שלא ידעתי זאת,פשוט לא היתיי ממש מודעת לזה ולא ראיתי זאת כמו שאני רואה זאת כעת. בנושא חוסר היחס של המטפל,הוא אמר לי שזה היה מכוון כדי להוציא אותי מהאדישות בה הייתי,ושהוא שמח מהתוצאה שהיתה ומאיך שזה השפיע עליי ועירער אותי ופגע בי-לא בגלל שהוא רצה שאפגע,אלא שאראה איך אני נפגעת מאנשים. וגם לו אמרתי שאני מאמינה חלקית לכך שחוסר יחס זה היה מכוון,אבל בכל מקרה הפגישה הנוכחית גרמה לי לרצות מחדש להמשיך את הטיפול הנוכחי אצל אותו מטפל, ולראות את יתרונות הטיפול ולסכם(חלקית) את מה שעברתי בטיפול עד היום. במקרה זה טעיתי ואני שמחה שטעיתי,והבנתי שכתבתי מתוך כעס ופגיעות,אבל זה הראה לי שתמיד כדאי לשוחח על הבעיות ולא 'לשמור אותן בלב'. תודה על יחסך החם, ואשמח לעוד תגובות ממך ומכולם.

ברור שמכוון. בטיפול דינמי מטפלים עושים הרבה דברים מכוונים "מתחת לפני השטח", כי מטרת הטיפול זה לא לטפל בסימפטומים (כמו טיפול תרופתי או התנהגותי), אלא לגרום לשינוי באישיות. לכן נוהגים להשתמש גם במניפולציות. לדעתי לא נכון לנתח אינטראקציה בין מטפל למטופל באותם מושגים של תקשורת יומיומית, כפי שאת ניסית לעשות כאן. בשביל לבצע ניתוח של הקשר ביניכם דרוש ידע רב במושגים, כגון- שלבי ההתפתחות של אריקסון, טקסי חניכה, יחסי אובייקט, מחסום התפתחותי, ספרציה-אינדיבידואציה, פיקסציות, רגרסיה ועוד... ברוב המקרים, הפסקת טיפול מעידה על חוסר יכולת התמודדות של המטופל עם קשייו, שהיא בעצם חולשה שלו. הרבה יותר קשה להתמיד בטיפול למרות הקשיים שיש ותמיד יש (אם המטפל מקצועי). מכיוון שהמטפל מקשה עליך זה סימן שהטיפול איכשהו עובד ואולי מזה יבנה השינוי.

שבינתיים אומנם השתפר יחסי עם הפסיכולוג שלי ולפחות אני מרגישה ש'רשת-הביטחון' שהיתה לי איתו חזרה, אבל עקב דברים שלא הסתדרו לי השבוע (מבחינה מקצועית)חזרתי לדכדוך שהייתי בו ואף יותר גרוע,ואין לי חשק כמעט לעשות כלום, איני נהניית כמעט משום-דבר בימים האחרונים ומצב-רוחי התהפך מאופטימיות ושמחה לדכדוך עצום ושנאה עצמית; הגעתי למסקנה שחיי לא שווים (לא אעשה שום צעד קיצוני),ואין לי כוח אליהם יותר ואיני מאמינה שמשהו טוב יקרה לי אי-פעם; כמובן שכשאהיה בפגישה אדון בכך עם הפסיכולוג,אך בינתיים איני יודעת מה לעשות,תוקפת אותי אדישות נוראית בנוסף לייאוש והתסכול העצום. מצטערת ש'הפלתי עליך' את זה בתוך התודה על תגובתך,אך אני חייבת 'להוציא' את תחושותיי בצורה כלשהיא,בעיקר כי אני 'שומרת זאת בבטן' מפני משפחתי. בתודה מראש, מישהי