המשך טיפול ?
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
בפגישות האחרונות הגעתי למצב שאני מרגישה שהטיפול לא מתקדם ולא יכול להתקדם יותר לשום-מקום,הגעתי כמו ל'נקודת-רווויה'; ושמתי-לב שגם המטפל שלי- אולי- 'מותש' ממני ושאין לו כ'כ חשק לפגישות,ועושה הכל כדי לסיימן מהר מאוד וגם בזמן הפגישה אין לו במיוחד חשק, ולכן מדבר (לפעמים) על נושאים שלא קשורים,או קם והולך (לדקה-שתיים,פה ושם) לבדוק דברים אחרים,ואני שמה-לב שהוא רק מחכה לשניה שהפגישה תיגמר; אני חייבת לציין שיחס זה התחיל רק לפני זמן קצר,ושקודם הוא לא היה ככה.כיוון שאני מטופלת באופן פרטי, אני מרגישה שממש חבל על הכסף שאני מבזבזת,אם למטפל שלי לא מתחשק לטפל בי. אני יודעת בוודאות שהוא מטפל טוב ואמין (מבחינה זאת אין בעיה),אך איני יודעת מה לעשות -אם להמשיך את הטיפול ולראות מה יהיה,או להודיע לו על רצוני להפסיק את הטיפול,או להתייעץ איתו?והאם לספר לו על תחושותיי מהפגישות האחרונות?
מישהי יקרה, רק לספר! - זהו הרעיון של טיפול, של קשר בין שני אנשים. מנסיוני שלי, מקומות השיתוף בתחושותיך (ובעיקר כשהם נוגעים למטפל עצמו) עשויים להוות מנוף דווקא להתפתחות הטיפול ולהעמקת הקשר והאמון המתהווים במהלכו. אני יודעת עד מה קשה התחושה שאת אינך רצויה, שאת משעממת אולי, בלתי מוערכת, בלתי אהובה. יתכן שהמטפל שלך טרוד בדברים הנוגעים לחייו האישיים, לעולמו הפנימי, ופנוי אליך פחות מבעבר. אף שפורמלית הדבר אינו צריך לבוא על ביטויו במהלך טיפול, הרי שבכל זאת ניתן להביא בחשבון כי התנהגותו אינה תלויה רק באדם שאת. ויתכן, מאידך, כי התחושות הללו עולות בך בשלב זה בטיפול בשל תכנים שעלו בפגישותיכם הקודמות ובשל פגיעות ישנה נושנה שעולה ומבצבצת אל מעל לפני השטח. מקווה שהבעיה תפתר, המשך טיפול נעים הדסה
למישהי היקרה אני לא חושבת כמו הדסה. אני חושבת שאת חייבת לסמוך על עצמך ועל תחושת הבטן שלך. לפעמים המטפלים שלנו מרוכזים בעצמם, לא מצליחים לרדת לעמקי נשמתנו ופוגעים בנו. להיות לא רצוייה ולא אהובה זה נורא. לפעמים תשומת לב קטנה מהמטפלים שלנו יכולה להיות משמעותית מאד, וההעדר שלה משמעותי פי כמה וכמה. אני הפסקתי טיפול בגלל תחושות דומות לשלך וכל כך קיוויתי שהוא ירים טלפון, ישאל, ינסה לקחת את הכדור הזה שהשארתי במגרש שלו, אבל גם היום, אחרי ארבעה חודשים לא שמעתי ממנו עדיין. כל החיים אני רגילה לאנשים שמוותרים עלי בקלות ושלא אוהבים אותי. לסיים טיפול של שלוש שנים מאותה סיבה זו צלקת שלא תגליד. לימור
למישהי היקרה אני יודעת שהכוונה של כתיבה בפורום הגיעה ככל הנראה ממקום של מצוקה ואת מחפשת מילים תומכות ומעודדות. ייתכן שכאלו שהדסה כתבה. יכול להיות שאעשה נזק בדברים שאגיד אבל האמת היא שאנחנו בסך הכל עוד שם ביומן של המטפל שלנו. האנרגיה שאנחנו משקיעים, הכאב שאנחנו חווים הוא מחיר גבוה מאד בתמורה להקלה המעטה שאנחנו מקבלים. את כותבת שאת מטופלת באופן פרטי והכסף הוא נושא מרכזי. הרשי לי לחלוק עלייך. היחס הוא הדבר המרכזי. תחושה של מטפל שזורק אותנו וכבר לא רוצה בנו, ובמקרים חמורים אפילו מטפל מתעלל שמכניס אותנו לסערת נפש קשה ולא נמצא כדי לתמוך ברגעים הקשים. מטפל שמתעלם מקריאות מצוקה, מטפל שלא מסוגל להכיל את התקיעות שלנו, מטפל שלא יודע להוביל ולהיות עמוד שדרה שלנו ברגעים שבאמת צריך אותו. כתבת את ההודעה שלך בפורום ביום שבת בצהריים. כתבת אותה מתוך מצוקה, האם טיפול לא אמור להקל? לא אמור להביא אותנו למקום של שלווה? למקום שבו חושבים ברצון ובציפייה לפגישה הבאה שגם היא תביא להקלה ? תשאלי את עצמך איך את מרגישה לפני פגישה? אהובה? רצוייה? את כותבת שאת רוצה להפסיקר את הטיפול. אני חושבת שאת רוצה לבדוק אותו, לבחון אותו, לראות אם זה יעיר אותו והוא יחזור להיות המטפל שהתעניין בך . אני מציעה לך לעשות את זה. זאת הדרך הכי טובה שיש. המטפל שלי אמר לי שהוא מכבד את הרצון שלי ותמיד יהיה שם בשבילי אם אצטרך. וככה הבנתי ששנתיים וחצי ירדו לטמיון, שהוא מעולם לא הכיר אותי אם הוא ענה לי כך. זה עצוב, זה קשה, אבל זאת האמת. המשבצת עם השם שלך ביומן תוחלף עוד באותו שבוע בשם אחר. איילה
אילה, ממש הכאיב לי לקרוא את מה שכתבת.תיארת בצורה כל-כך חדה ו"עניינית" את הדברים. גם אני עברתי חוויה דומה לשלך, ומכירה את התחושות שתיארת. אבל מצב טוב משלי, אם נראה לי שלא שמת לב או התעלמת מכך שדווקא יש הרבה תמיכה ו"הושטת יד" כלפיך מצד המטפל. הוא כיבד את בקשתך לעזוב, ואמר לך, לפי מה שכתבת, שהוא יהיה שם בשבילך אם תזדקקי לו. אמירה זו "שווה" הרבה מאוד. הוא לא סגר את הדלת, הוא השאיר לך פתח לחזור, ונתן לך הרגשה שאם תזדקקי - יש לך לאן לחזור, יש מי שיקבל אותך. אני, אפילו את המעט-הרבה הזה לא שמעתי מהמטפל אחרי שביקשתי לעזוב (בגלל חוסר רגישות שלו כלפיי, הוא התנצל על כך, אך אני לא יכולתי לסלוח לו על מה שעשה). אני חושבת ששפטת לא נכון את דבריו, אני במקומך הייתי משנה את כל צורת ההסתכלות על דבריו ועל יחסו של המטפל כלפיך. חובר למחשבה...
לימור ואיילה עצוב היה לי לקרוא איך אתן מרגישות. כמטפלת, אני לא מרגישה שהמטופלים שלי הם עוד שם ביומן שיוחלף. מטופלים הם אנשים שיש לי איתם קשר אינטימי ומחוייבות. נכון שיש מקרים שמתעוררים קשיים. אבל בשביל זה יש טיפול, לא? כמטופלת אני מכירה תקופות של תקיעות. תקופות ארוכות. וגם מצבים בהם הדרך היחידה לצאת מהתקיעות היתה לקום וללכת. כי דיבורים לא עזרו והייתי צריכה את החוויה של הנפרד. ולפעמים חוזרים. ולפעמים מחליפים סוג של טיפול או מטפל. מישהי יקרה, אני מאמינה שקודם כל תנסו לדבר ולפתוח את הדברים. לפי תפיסת עולמי מי שנפתח לעולם העולם נפתח אליו. נכון שלפעמים נפגעים כשנותנים אמון. אבל הפגיעות הזאת היא הזדמנות לצמיחה ולגדילה. שיהיה רק טוב, תמי.
