"מתמודדת"

נראה שכבר הגיעו ימים שהכאבים שהשאירו בי סימן הפכו לכוח אבל הכוח שטמון בהם, בכאבים לא הופך את הכאבים לפחות כואבים ואולי הגיעו כבר ימים בהם אהיה פחות רגישה למילים שמילה כמו "מתמודדת" לא תקפיץ אצלי איזה פיוז איך מילים יכולות לעורר רגישויות שונות אצל אנשים שונים לאחדים "מחלה" יוצרת כאב האם הנפש יכולה להיות חולה? אבל עבורי מינוח של מחלה הביא להקלה הופך את המצבים שלי לגופניים לא פחות ממחלות אחרות ואילו המילה "מתמודדת" הכניסה אותי לקטגוריה לפיה אני במקום מסויים, בפגיעות מסויימת בשפה מסויימת בגלל "התנודות של המחלה המתישה הזאת" וכל ניסיון לקטגוריזציה הוא לפעמים כל כך כואב כי הרי כולנו מתמודדים, לא? ככה הרגישות שלי למילה אולי קשורה להתמודדות באמת עם מחלה שבה רבה הבורות על הפשטות וכל כך הייתי רוצה שנצליח להתייחס למחלות האלה בצורה יותר פשוטה, כחוויה אנושית מוכרת לא זרה ולא מוזרה. שבת שלום, תמי.

תמימי יקרה, את לא רוצה להיות "גיבורה" (שמתמודדת "יפה" עם המצב הנתון); את רוצה להיות נורמלית. לא רוצה להיות חריגה; החריגות זורקת אותך, אותנו, למקום בו את שונה, ומתוקף זה - בלתי מובנת. אילולא התווית,בעלת המטען השלילי כל-כך, אולי יותר אנשים היו מרהיבים עוז לפשפש בחוויותיהם-הם ולמצוא בהן דמיון מה (ולו רק איכותי, לא כמותי) לחוויותיך שלך, לכל הפחות לכאב שלך. קטגוריות מפעילים על ה"מיוחדים" שבינינו. אינני חושבת שאי פעם קודדתי במחשבתי את אפו של אדם שהפרופורציות בפניו מושלמות - לא הקניתי לאף הזה שום מושג תיאורי ולא נטיתי להזכירו בדברי עם אדם כלשהוא. למעשה, כלל לא זכרתי את האף הזה; אולי גם לא את אותו אדם... המטפלת שלי טענה בפני מספר פעמים כי אני "מיוחדת". אינני יכולה לתאר בפנייך את הסתירה הפנימית שדברים אלה עוררו בי: מחד - חום נעים ששבה אותי לזמן מה (האם זו מחמאה?), ומאידך - אותו פיוז (אותו הזכרת) שקפץ על ששוב קוטלגתי במקום נפרד (ואולי בודד?) מעדת העם, ויחד עמו המחשבה כי זו קטגוריה הראויה למי שאינו בהיר, אינו מובן, שלא יודעים איך "לאכול" אותו. אז מי נצח במאבק השאיפות שלנו? נורמלית או מיוחדת? - עד שנפסיק להתנדנד בין האחת לשניה, אני מקווה שנוכל לעמעם במעט את הפגיעות היתירה שעוטפת חלק מחדרי הלב שלנו. מקווה שכוונתי למחשבותיך הדסה

כל כך יפה כיוונת לחדרי הלב שלי... כל כך יפה הבנת. תודה. זה כל כך נעים להיות מובנת. שבוע טוב, תמי.