חיים למכירה
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
שלום, חבל שאי אפשר למכור חיים, כמו שמוכרים כליה. אני קצתי בשלי, למרות שאין לי תכניות להתאבד. אני מתאבדת כל יום קצת, משקיפה על החיים (של אחרים), אוכלת את עצמי למוות, תרתי משמע, מתעבת בני אדם, מנופחי אגו ומתפוצצים משביעות רצון עצמית, ולא מצליחה להתחבר לאשלייה, שפעם יהיה אחרת, טוב יותר. הרי פעם מזמן קיוויתי, לפני עשרים שנה, וכלום לא קרה, אולי רק להיפך. יודעת מה תגידו, זה הדכאון מדבר, אבל אולי יש צדק בדבריו? כבר אמרו אחרים שהדכאוניים רואים את המציאות הכואבת במיטבה, ואין להם מנגנוני הדחקה, לא? הרוטינה מוכרת, "נסי תרופות אחרות", "נסי טיפול פסיכולוגי ", וכל יתר הקלישאות שיש לאנושות להציע כנגד סבל נפשי, אבל האם הן עוזרות או שזה שכנוע עצמי? מנסיוני, התקווה מתחזקת לתקופה מאוד קצרה ואז שוב מכה המציאות בפנים. מה לעשות, כשחסר לך "אנזים" האהבה העצמית לא תזכה גם באהבתם של אחרים, או שתשמש להם מטרה נוחה לפגיעה. אלה היו שישים שניות על החיים: סתמיים, עלובים ומיותרים.
אהבתי את הישירות, ואני מאד מזדהה. עצוב, אבל אני מוצאת סוג של נחמה כשאני קוראת הודעות כמו שלך, התמודדות ישירה כזאת עם העובדות המצערות, בלי לנסות לייפות. כתיבה צינית ואמיתית, אהבתי. החיים שלנו דפוקים, אבל לפחות האופציה להסתכל עליהם באוביקטיביות עדיין קיימת. אני רואה בזה סוג של כבוד עצמי. לפני עשרים שנה כבר קיוית? בת כמה את? מה את עושה בחייך?
אלמונית , קראתי את מה שכתבת ודמעות היו בעיניי. את יודעת ..כשאנו נולדים אנחנו ערומים, עם הרבה טוהר ובשנים שלאחר מכן החויות הן שמעצבות אותנו לטוב ולרע. יש שני דברים שלא יכולנו לבחור- האחד-להוולד לעולם הזה, והשני- את ההורים שלנו, שאר החויות הם פרי עיצובנו כי אנחנו קובעים מתי החוייה טובה ומתי היא תשפיעה עלינו בצורה שלילית. ולה אני אומרת לך את כל זה??? אינני יודעת מה גורם לך להיות ולדבר מהמקום שאת נימצאת וברור לי שזה מקום לא טוב, מקום שנקרא הקורבן של החיים (סליחה אם טעיתי ואת לא), בכל מיקרה אני מכירה את המקום הזה היטב, ואיזה כיף- יצאתי ממנו... אני לא מכירה אותך אבל מאוד רוצה שתעשי את מה שאני עשיתי בכדי לצאת משם ולהנות מהחיים להניח לעבר הכואב מאחור ולצעוד קדימה, אבל קודם אני רוצה שתעני לי- האם את נהנית להיות קורבן של החיים? האם את רוצה להיות במקום אחר? טוב יותר? מחכה לתשובתך...
אני בגדול מזדהה אבל אני עכשיו על כדורים חדשים ועם הטבה כלשהי אל תגידו לי שזה לתקופה קצרה...
לאנונימית כתבת מקסים. כל כך נוגע ללב, כל כך מתאר בחדות את הסבל הזה, הכל כך מוכר, של הדיכאון, את החיים נטולי האור, את הכאב. בעיני צריך לפרסם דברים כמו שאת כותבת. לפרסם את הכאב. לתת לו מקום בתודעת הציבור. ואותך, צריך לעטוף בכל כך הרבה אהבה מבחוץ, הכי הרבה אהבה שאפשר, כדי להמיס את הקרחון הנורא הזה בתוכו את חיה, ולהזרים לך חיים באינפוזיה, כל הזמן, כמו שאמא מחזיקה את התינוק שלה קרוב ללב, ככה הייתי מחבקת אותך לו רק יכולתי, ואולי קצת עם המילים האלה, ואומרת לך, כמה אני מכירה את ההרגשה הזאת, כמה היא נוראית, וכמה מילים של "לא נורא זה יעבור הנה לי זה עבר" לא עוזרות אלא אפילו מעצבנות. אז אני מחבקת אותך אנונימית. תכתבי עוד. לפעמים יש בכתיבה משום נחמה. תמי.
