שיר לאבא שלי-לתמימי ולכולם

אבא מגמגם-את הפחדים שלו בין הנשימות אני מולו עומדת או יושבת הבת שלו קיימת אבל הוא לא כל כך מבחין. אבא מגמגם-רק אז הוא יכול לדבר בקול להסתכל בעיניים אני מורחת צבעים על הדף על השולחן וכל ידיי מתלכלכות וכואב לי הלב ועצוב לי על הדף הריק שאבא קנה לי ליום הולדת. אבא מגמגם-חייו מגמגמים איתו ואני מנסה לפסוע בקצב ולחבר את המנגינה הנכונה מעל. אני מנגנת את התווים האסורים שאסור לילדה קטנה לדעת,אך משהו חטא בי. אני מנגנת לאט והקצב של שנינו מתערבב,ואני לא מצליחה וצורם לי ואני נופלת. אבא מגמגם-את הפחדים שלי הוא לא שם לב. אני צוחקת-להדחיק והוא שותק ולאט לאט הולך ונעלם. השיר על אבא שלי שנפל קורבן לדיכאון ולא הצליח לשרוד אותו.נושא הגמגום בשיר הוא זכרון שלי על תופעת לוואי שהייתה לו-הגמגום והיה קשה לי איתה מאד. רציתי להגיד לכם אנשים יקרים,כמה שקשה לפעמים להחזיק מעמד זה נורא להיות שבוי של דכאון וגם אני יודעת את זה אנחנו חייבים להיות חזקים ולא לתת לו להפיל אותנו,לנסות לעשות הכל בשביל שננצח אותו ולא לתת לו להפיל אותנו. הדר

הדר יקרה בדיכאון שלי, הסיבה היחידה שלא נכנעתי לדיכאון, היו הבנות שלי. ומטופלת אחת קטנה, שהיתה כמו בת בשבילי. והיא עדיין. כמה עצוב לי לקרוא את השיר הזה שלך, על אביך שלא שרד את הדיכאון, ועל כאבייך שנזרעו בך כבר אז. כמה עצוב. ויחד עם זאת, מתוך הכאב הזה עולה עוצמה ענקית של לא לוותר, של לעשות את כל מה שלאל ידינו כדי לא ליפול בעצמינו, ולהגיש יד לכל מי שנופל לצידינו, לתת לו את המשמעות, את התקווה ואת האחריות העצומה שיש לנו אחד כלפי השני. כולנו רקמה אנושית אחת חיה, כולנו אחרים זה כלפי זה, כאילו לכולנו היה אבא כמו שלך ואנחנו נקדיש את חיינו שלא יהיו עוד אנשים כמוהו, מגמגמים את חייהם, והילדה הקטנה שלהם עם בדידותה והדף הריק שלפניה, ללא מענה. את כותבת מקסים, תמשיכי, אני גם אמשיך, ויחד אולי נעזור לעשות אור קטן, בחושך הגדול הזה שנקרא דיכאון. שלך, ושל כולם, תמי.