פחדה ממני
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
הנורא ביותר היה שהיא פחדה ממני. אפשר היה לראות לה את זה בעיניים... להרגיש את זה בשפת הגוף שלה. כל פעם שהייתי באה אליה לפגישה הטיפולית, סוערת, כואבת, משוגעת, מציפה אותה בדברים שכתבתי, בנוצות, בשוקולדים, בספרי תהילים, נואמת לה בקול רם על קיומו של אלוהים. היא ישבה שם מולי, חסרת אונים, מבוהלת. לא ידעה מה לאמר, לא ידעה איך להיות. בואי נעשה הגיון בשיגעון, היא אמרה בקול חלש. הגיון בשיגעון? הרי השיגעון אינו הגיוני... מהפחד היא ניסתה לשכנע אותי לקחת תרופות. אבל זה לא היה בא בחשבון. מה פתאום תרופות? מה פתאום לסמם אותי בבוחן המציאות המשמים והאפור של החיים? שום תרופות. פעם אמרה לי שאני צריכה טיפול כל יום. כן, כל יום. ומי ישלם על זה? תבואי אלי בלי כסף, היא אמרה. בלי כסף? ממש טיפול. יצאתי ממנה בכעס. פעם אחת ראתה את אבא שלי, ואני יושבת בחוץ, מדמיינת שהם מדברים על לשלוח אותי לאישפוז. כשאבא יצא התברר לי שהיא היתה עסוקה בלקחת ממנו אנמנזה על מחלות נפש במשפחה, מחטטת לו בפצע הישן שאימו התאבדה. לי לא יצא מזה שום דבר. בסוף הלכתי לבנק, תרמתי את כל חסכונותי לצה"ל, שלא ישאר לי כסף לטיפול. שהחיילים יהנו ממנו, לא המטפלת ההיא, הפחדנית. הכי נורא היה שהיא פחדה ממני. ועוד יותר נורא היה שהיא נתנה לי ללכת. ולא הלכה אחרי אפילו צעד אחד לרחובות. אחת עשרה שנים חלפו, ופגשתי אותה שוב. בפורום מקצועי. הפעם לא נתתי לה לפחד ממני. התעקשתי להיפגש איתה. התעקשתי לחבר את מה שאז התנתק. התעקשתי לסלוח לה על הפצע שנפער אז בנפשי. היא הסכימה שניפגש. אחרי הבחינה שלי. אספר לכם איך היתה הפגישה, בקיץ. תמי.
תמי יקרה, אל תכעסי, בבקשה אל תכעסי אבל על פי מה שאת מספרת פה החלק של המטפלת שלך לא כל כך קשור לכעס שלך. היא לא פשעה ולא חטאה. את היית במצב ירוד ולקחת את ההתנהלות שלה למקומות לא כל כך נכונים. היית נסערת ללא שליטה בזמנו והיא פעלה בכל מאודה (כך נשמע מדברייך) לסייע לך. את הדפת, התנגדת. זה מאוד מאוד קשה לעמוד מול אדם שהוא במצב שאת מתארת. בכל מקרה, את עושה צעד נבון בלהגליד את הפצע ההוא שבהחלט הגיע הזמן לרפא אותו לגמרי. בדרך שלך - אבל לרפא !! חיבוקים המון, אורית.
