התקף פסיכוטי

תחילתו של התקף פסיכוטי – רונן אתה מרגיש שלוחצים אותך, הכול לוחץ עליך מכל עבר ואתה לא מבין למה. אתה מתלונן לכולם אבל אף אחד לא באמת עוזר לך. אתה מתחיל להתרוצץ סביב עצמך, העיניים תרות אחר כל מה שקורה סביב. לפתע תוך כדיי שיחה עם הקרובים אלייך, אתה מאבד את רצף המחשבה, אתה חושב שהם מדברים בינם לבין עצמם, פונים אליך, לא פונים, הראש מסתובב מהאחד לשני בלי יכולת להבין על מה מדברים. הכול נשמע לך כמו ג'יבריש, קולות ללא מובן. אתה מתחיל לחפש מה לא בסדר אבל לא מבין שמשהו לא בסדר איתך, הקולות מלחשים מסביב, הם שמים לב שמשהו לא בסדר ושואלים אותך למה אתה בוהה במבט שואל שכזה. הדקות עוברות, ובראש מתחילות מחשבות, הקולות מהטלוויזיה מתחילים להתערבל לך במחשבות, פתאום אתה מרגיש שמדברים אלייך ועלייך אבל אתה לא מבין על מה ולמה, הגרוע ביותר בפתח. עוברים לשבת בסלון, יושבים מול הטלוויזיה, אתה בוהה במסך ורואה ב- CNN את מדד הדאו ג'ונס רץ למטה. אתה מבין שגם החשבונות שלך צמודים למדד וכנראה שמדובר בדיווחים הקשורים בחשבונות שלך בבנק. מחליפים ערוץ לערוץ הטבע, האריה נראה זועם מתמיד, אתה שואל את עצמך אם בביקור ההוא בגן החיות עצבנת אותו אולי יתר על המידה. כל ערוץ שרואים וכל מילה שמדברים מכוונת אלייך, החשש ממשיך לחלחל פנימה בלי יכולת להבין מה קרה. מידיי פעם אתה זורק לאוויר מילה הקשורה בחוויות שעוברות עלייך, סימני הדאגה בקרבם של הסובבים אותך מתגברים. מגיע ערב וזמן לישון, אתה עובר לחדר השינה, ערני מתמיד, שוכב על המיטה ולא מצליח להירדם. כך עוברות להם השעות ואתה מתהפך מצד לצד עם מחשבות סופניות בראש. אתה חולם בהקיץ על עננים, על ציפורים שאתה שומע ברקע את ציוצם. אתה בטוח שהעננים מסמלים את המלאכים וענן אחד כבד מאד נראה כמו הדמות של אלוהים. אתה בטוח שאלוהים מתגלה לפנייך. אשתך מעירה אותך ומבקשת ממך לעבור לסלון. שם היא מנסה לתת לך כדור שינה, אתה כמובן מסרב לקחת אותו ולא מבין ממה היא עושה עניין. היא מתחננת בפנייך אך שום דבר לא מועיל. היא מחליטה להתקשר לפסיכולוגית שלך, לאחר דקות ספורות בהן הציגה בפניה את המקרה, מעבירה לך את הטלפון והקול מהעבר השני נשמע מוכר ומרגיע. היא מנסה לדובב אותך לקחת את הכדור ומבטיחה לך ששום דבר רע לא יקרה לך, אתה מסביר לה בקול רועד שאתה מאד מפחד. היא שוב מנסה להרגיע ובסוף אתה משתכנע ולוקח את הכדור. כמובן שגם הכדור לא עוזר ואתה חוזר להתהפך במיטה מצד לצד. הלילה עובר בעצלתיים, בראש ממשיכות המחשבות הנוראיות, ציוצים של ציפורים, שריקות של ילדים שאתה בטוח שעומדים מתחת לחלון חדר השינה. אתה חושב אולי שזו ששוכבת לצידך היא כבר לא אשתך מאחר ונשמתה של אחותה התחלפה בנשמתה שלה באמצע הלילה. בבוקר כבר נותנים לך פקודות, אתה מציית ולא מבין מה רוצים ממך, מצחצח שיניים שוטף פנים ומתלבש. אשתך לוקחת תיק קטן ונוסעים במכונית לבית החולים.

ברור שעם סיפור כזה אתה זקוק בדחיפות לטיפול תרופתי. ואם זה בבית חולים יש לקוות שיעזרו לך.

ואצלי זה היה ככה: אני בזמן לימודים, סוף שנה, ההתפרקות מתחילה. משהו מהעבר הופך להיות פתאום הדרמה של חיי. אהבה נכזבת מגיל 18, בחור שראיתי בסך הכל פעמיים בחיי, והשתגעתי אז, בהשראת ההתאהבות בו, ואני לא קיבלתי אז שום עזרה ולא הבנתי מה קרה לי ואז מחליטה שאני חייבת להיפגש איתו כדי להבין מה קרה לי אז, מה היו החוויות המיסטיות שעברתי אז. רק הוא ידע להסביר לי, רק ממנו תבוא היישועה. ואני מחליטה, או הפסיכוזה מחליטה בשבילי, שאני המשיח הנשי, והוא אליהו הנביא. חייבת להעיר אותו- בוקר טוב אליהו. מתקשרת אליו בחשאי, הוא נשוי, חיזור גורלי 2 פלוס ההשפלה, כמה השפלה יש בשיגעון, כמה פדיחה. הוא מסכים שאשלח לו משהו בדואר, ואחר כל מצטער, כי אני מציפה אותו בשירים ואגדות, ובטלפונים באמצע הלילה, כי מרגישה שאני חייבת להגיד, חייבת לראות אותו, שרק אם אראה אותו הכל יירגע. אני כן בטיפול פסיכולוגי. הפסיכולוגית שלי לא מצליחה לשכנע אותי ללכת לפסיכיאטר. אני לא מבינה שאני חולה. צורחת עליה שיש אלוהים, מביאה אליה לפגישות כתיבה שלי, ספרי תהילים, שוקולדים, נוצות, דברים שמצאתי בדרך אליה ומראים לי שאני צודקת. כמובן שכל דבר קשור אלי. כל שיר ברדיו נכתב עלי. ואלי. השמש מסתתרת בעננים ויוצאת בדיוק כשמחשבה נכונה מפציעה בי. יער שורש נשרף בגלל עולמי הפנימי. אני עוזבת את הטיפול עם הפסיכולוגית, שלא מצליחה ללכת אחרי, נותנת לי לברוח ולהשתגע ברחובות. אין הקלה, אין עזרה, אין מי שיאסוף, אני מפזרת את עצמי לכל עבר. רבין נרצח ואני בכיכר, ברחובות, יום ולילה. לא רואים בי משוגעת, אבל אני משוגעת. סטודנטית לתואר שני נשלחת לעבוד בגהה, כפסיכולוגית, ואני משוגעת... עד שזה שוכך. מעצמו זה שוכח. בלי כדורים. בלי הסברים. כל החוויה המציפה הזאת, ואני איתה לבד, ברחובות. רק חודש אחרי הרצח אמא שלי משכילה לקחת אותי לפסיכיאטרית. רק אז אני מתחילה להבין שאני חולה. פוחדת פחד מוות מתרופות. והדרך עוד לא התחילה. רונן יקר. קשה להשתגע. כתבת מקסים. זה עורר בי את הזכרונות שלי, אז צירפתי. מקווה שזה בסדר שתפסתי ככה טרמפ. תרגיש טוב. זה לא פיקניק להשתגע, אבל זו גם חוויה מאד עוצמתית. יופי שכתבת, יופי ששיתפת. בוא נכתוב ביחד ספר... תמי.

אכן, מי שלא עבר את זה לא מבין, חושב שאנחנו עבמי"ם, בסיפורים כמו שלך ושלי יש לנו אפשרות לקרב את החוויה לאיש הפשוט ברחוב, ואת עושה את זה נהדר, ממש מקסים. חוויה בהחלט מפחידה למי שמתבונן מהצד, אני ממליץ לך בחום לשבת עם עצמך ולכתוב את הדברים, בהצלחה...