ד"ש עם שיר מחיה(שעל ריספרדל..)

* לאות איומה וכוחות חדשים מתגוששים בתוכי שנים של בריחה לסמים ועכשיו התבהרות מוחית וכל הכאב צף ועולה הכאב שטשטשתי באובר דוז מתחדד ומתבהר אבל גם האהבה המיוחדת שפיתחתי מילדות לעצמי הכוח שלי, הקסם שלי הכל חוזר, הכל צף ומציף ועם התובנות מגיעים- סערת הרגשות וההתמוטטות והכעס על עצמי והעלבון והפכחון והאימה, ממה שעברתי ואיך שעברתי ואיך להמשיך איך לגייס מה שנשאר, למרות הלאות ודברים קטנים אפילו- איך ומתי לקחת כדורים איך לסדר שיגרת חיים שהיא היא התרופה מה לעשות עם הכתיבה מליון התלבטויות התגוששות ובהירות עייפות, המון עייפות, אפילו בגלל שהגוף לא רגיל למהירות אחרי שנים של תרופות שגרמו בכוונה להאטה פיסית ונפשית אפטיות רגשית ורוצה לישון ולישון, אבל לגוף הרגלים משלו, זה כל הזמן מלחמה, הכל מלחמה, החיים הם מלחמה, ואומנם הייתי מפקדת בצבא, אבל האמת שכמעט העיפו אותי מקורס קצינות ישר ראו שאני מאוד רגישה ומתעייפת מהקרבות...

חיה יקרה השיר שלך מזכיר לי משהו שאני כתבתי פעם, על מלחמה פנימית בין תמי שרוצה ויכולה, לתמי שלא רוצה ולא יכולה, תמי גדולה לתמי קטנה, תמי עצמאית לתמי תלותית, ואחרי כל המלחמות האלה נשארת אני, כמו בובה ממוכנת, שאין לי כוח להרים את הראש קצת, ולחייך... מלחמות פנימיות הן דבר מתיש. ובריאות נפשית היא מקום שדורש לפעמים מלחמה כדי להגיע אליה. הכתיבה היא כלי מצויין, ויופי שאת משתפת אותנו, זה נותן כוח, דלק, להבין קצת מה קורה ובכלל, היכולת ליצור היא כשלעצמה משחררת ומתגמלת, וזה ניצחון בפני עצמו. אז תמשיכי בעבודה החשובה של השיגרה, של השקט, של הניצחון על הרגלים פחות בריאים. ותנוחי קצת. מותר גם ללוחמת האמיצה ביותר לנוח לפעמים, מהמחשבות ומהייסורים הנפשיים האינסופיים האלה. תודה על השיר, תמי.

לחיה כייף לשמוע ממך בצורה הזו (למרות הכאב שבשיר). תודה הידש