אובדן תחושת רעב

שלום ד"ר, אבקש את הכוונתך לעניין הבא: בת 36, בחצי שנה-שנה האחרונה מאבדת בהדרגה עניין באוכל. אוכלת פחות, וגם מידת ההנאה מאוכל יורדת. (אני יכולה להיכנס לחנות מזון, לדמיין מה אבשל, או לשכנע עצמי שהאוכל "לא משהו", ולצאת החוצה בלי כלום. במקרים אחרים אקנה מזון, אך כשאגיע הביתה אדחה אכילתו ל"אחר כך", ואז "אשכח" ממנו). אינני מוטרדת מענייני משקל וקלוריות (165/ 52 ק"ג). בימים האחרונים אני מרגישה איבוד חלקי אך משמעותי של תחושת הרעב. אוכלת פעם ביום "ארוחה קלה ומאולתרת", ואת זה עושה כי אני מכריחה את עצמי, מתוך הבנה שלא "אמשוך" כך ימים רבים. עם כל זאת, אני "עירנית" מאוד (בלילה) וממשיכה לעבוד ובמרץ רב (עבודה דורשת פעילות שכלית מאומצת, יצירתיות ועמידה מול קהל). לפי הכתוב ב"ספרים" אני "מתאימה" לתיאורי דיכאון/חרדה, אבל אני רואה את ה"התדרדרות" אך לא מרגישה שום רגש תואם (לא עצב, לא צער, לא יאוש, לא חרדה). אני חוששת ללכת לרופא משפחה בעניין זה, מחשש להפנייתי לפסיכיאטר. שאלתי: האם המצב שתיארתי מתאים גם למחלה "אמיתית" (על רקע פיזיולוגי ולא נפשי), ואם כן - למה זה יכול להתאים, או שסימפטומים כאלו הם נפשיים בהכרח. תודה, ובתיאבון.

את צריכה ללכת לרופא המשפחה לבירור מקיף (בדיקות מעבדה) יכולות להיות כל מני סיבות לאבדן תאבון, וגם אם זה מצב נפשי רופא המשפחה יכול לעזור לך בזה . חוץ מזה שהיום בשנת 2006 הפסיכיאטריה עוסקת יותר באיכות חיים מאשר במחלות נפש.

ליולי אכן חשוב לבדוק את ההיבט הגופני גם אצל רופא המשפחה וגם כנראה אצל נאורולוג. האם ישנם שינויים בחוש הריח או הטעם? במקרה כזה בודאי שחייבים להגיע לנאורולוג. כל טוב דר' גיורא הידש