פניה לדר' הידש!!!
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
אינני יודעת היכן להתחיל ומפאת "פורום הפורום" אקצר ואהיה ענינית.... אחותי בת 21 ואובחנה בצעירותה כסובלת מליקויי למידה. אופיה, תחומי התענינותה, התנהגותה, תגובותיה ורמת הידע שלה מתאימים לילדה בגיל 8-10 לכל היותר. היא אינה סובלת מפיגור ואינה דיסלקטית, אוטיסטית או בעלת תסמונת מוכרת כלשהי. כל חייה היא באיבחונים שונים ועוברת מפסיכולוג לפסיכאטר למומחה וחוזר חלילה. אף אחד לא יודע להגדיר את הבעיה ומכאן לא יודעים להמליץ לנו על טיפול/עזרה. בנוסף, היא סובלת מחרדות ובעלת דמיון מאד מפותח וחיה בעולם דימיוני של מלאכים ולוחמי חופש (בהשראת תוכניות טלביזיה וסרטים הירואיים). היא מאד רגישה ואוהבת לצחוק. בעלת רצון עז לעצמאות וחלומה העז ביותר הוא להיות "רגילה". היא מתגוררת בבית הוריי. למדה בבתי ספר מיוחדים (תיכון "שפרירים" בגבעת חיים). אין לה חברים וחברות(מעולם לא היו לה למעט קשרי ספסל הלימודים). היא כמהה לחברה וסובלת מאד בחדרה העמוס בחפצים. היא אינה יוצאת ממנו, למעט לסבב קניות במרכז המסחרי -תנחומה היחיד. אני בת 30, אם לילדה בת חצי שנה,ואני אובדת עצות ועייפה מלראותה גדלה ודורכת במקום. בנוסף אני עייפה מלשמוע את הוריי מיואשים ושבורים ולא נותר לי אלא לפנות בפורום זה, לעיני זרים , ולרופא שאיני מכירה כלל, בתקווה שאולי המקרה הזה נשמע מוכר מסיפור אחר ויוכל לתת לי קריאת כיוון. אני יודעת שזה על רגל אחת ודרוש הסבר מעמיק ורציני יותר אך אני בספק שמישהו יקרא עשרות עמודים של היסטוריה בעייתית. כתובתי לתגובות היא : [email protected] אודה ל.....כל דבר כמעט.
שלום, אני מבין את תחושת התיסכול, הכעס וחוסר האונים אבל לצערי איני מתיימר לתת תשובה היכן שאנשים חכמים שראו את הילדה לא הצליחו. בכל זאת אנסה לעזור על ידי הבהרת הדברים כפי שהם נשמעים לי. את מציינת שלאחותך קשיים בתחומי החיים החשובים, לימודים, מיומנויות בסיסיות (קניות וכדומה), וקשיים בתחום הבנה ויצירת קשרים חברתיים. בארץ ובעולם קיימות שתי גישות, לכל גישה יש יתרונות וחסרונות. הגישה הראשונה היא לטפל בילד בסביבה הטבעית של כל הילדים, יש לילד קשיים אבל לתת לו את ההרגשה שהוא רגיל כמו כולם ולעזור לו בכתה רגילה ובחברה הרגילה. הגישה השנייה אומרת, שבכל מקרה הילד מבין שהוא חריג, לכן עדיף שיהיה בחברה הדומה לו ושם הוא עשוי להיות המנהיג ולהתחזק ולחזק אחרים. היו לי שכנים מבוגרים שנולד להם בגיל מבוגר ילד הסובל מתסמונת מונגולואידית. הם גדלו אותו, טפלו בו והוא הפך למרכז חייהם (יש להם ילדים נוספים מבוגרים יותר ומשפחה שלמה, הם באמת היו מבוגרים שקרה ה"פאנצר"). כלומר הלכו לפי הגישה הראשונה ובאמת הילד פרח. עם הזדקנותם בהיותו כבן שלושים, הם הבינו שהם לא יחיו לנצח ואז הוא עבר לגור ב"כפר תקוה" שזהו כפר לילדים הסובלים מבעיות דומות בחוכמה רבה הם עשו את המעבר כאשר הם עוד היו בחיים. כיום הם נפטרו והוא ממשיך בכפר תקוה. עוד בחייהם הם ראו כיצד הוא פורח בכפר, כיצד הוא משתלב ונהנה בהחברה, אולי אתם זוכרים את הסרט שבו חברים מ"כפר תקוה" נסעו להימליה לאברסט והוא היה שם כוכב ראשי. הם מאוד מאוד התלבטו האם עשו את הדבר הנכון שלא הפנו אותו למגורים בכפר תקוה עוד קודם. טוב, כמובן כל אדם הוא אחר, אבל אני מקווה שנתתי לך חומר למחשבה. שיהיה רק טוב, דר' גיורא הידש
ד"ר הידש שלום, אני מאד מודה לך על התגובה הרגישה ... אכן הוריי שוקלים להעביר את אחותי למקום מוסדר עליו קיבלו המלצה מטעם משרד העבודה וכולי תקווה שזה יהיה הדבר הנכון והמתאים ביותר עבורה. הלוואי ותפרח!!! כל שנותר לי הוא להאמין שאם ילד מונגולואיד פורח ומתקיים לבדו כפי שתארת ,אז בוודאי שאחותי תצליח! מי יתן ויהיו לה הכוחות להאמין בעצמה! אני מאד מודה לך על ההתייחסות ....
