חרדה חברתית וגידול ילדים

היי, אני סובלת מחרדה חברתית לא קלה. הילדות שלי הייתה קשה מאוד, סבלתי מהשפלות וניכור מצד הורי מה שהוביל לפחדים ולקשיים חברתיים. להם כמובן לא היה אכפת. היום אני אמא בעצמי, כל כך חשוב לי להיות אמא טובה, לא לחזור על הטעויות של ההורים שלי, שהם אנשים כאובים ופגועים בעצמם מן הסתם. מאוד קשה לי הקטע החברתי. לפני שנולדו לי ילדי עבדתי, למדתי והיו לי חברים, כשנולדו לי ילדי כל כאבי הילדות שלי שבו ועלו. אני מתקשה מאוד במפגשים חברתיים עם הורים אחרים וחשה תמיד שפישלתי, שאולי קילקלתי להם קשרים שחשובים להם. כל כך חשוב לי להיות אמא טובה, וחשוב לי שתהיה להם ילדות טובה עם חברים, השאלה איך אני מתמודדת עם הכאבים והקשיים החברתיים שלי.

יעל היקרה אין ספק שכשנולדים לנו ילדים נולדים איתם מחדש כאבי הילדות שלנו ורגשות האשמה. אין הורה אחד בעולם שלא מרגיש רגשות אשמה, ורוב ההורים שאני מכירה אומרים לעצמם כשילדיהם נולדים שהם רוצים להיות שונים מהוריהם שלהם, כדי שילדיהם לא יסבלו כמו שהם סבלו... אבל גם אנחנו עושים טעויות, אולי אחרות משל הורינו, אבל טעויות בגידול ילדים הן בלתי נמנעות. אני חושבת שילדיך יוכלו ללמד אותך מתי את מפשלת ומתי לא. אני חושבת שילדיך יהיו הרבה יותר סובלניים ממך כלפי טעויותיך. אני חושבת שאת בטוח אמא רגישה ואיכפתית ואוהבת, וגם אם את ביישנית, זה בסדר, כל אחד והאופי שלו, כל הורה והפאק שלו, מה אפשר לעשות. כשהבת הקטנה שלי (הים בת שנתיים וחצי) נולדה, הייתי בדיכאון קשה. הגדולה היתה בת 3.5. ואני הייתי ממש במצוקה, ואני לא אשכח איך פעם "הפלתי" את המצוקה הזאת על ביתי הגדולה, ממש לא ילדה גדולה מספיק בשביל כזאת שיחה, ואמרתי לה- אתם תסתדרו עם אבא? והיא הבינה כאילו באופן אינטואיטיבי מה אני רומזת לה, וענתה- אבל אמא, אנחנו אוהבות אותך... היו לי המון רגשות אשמה על משפטים כאלה ועל דליפות נוספות של העולם הדיכאוני שלי לשיח עם הבת הזאת שלי. היו ימים שהייתי במיטה, רק עם הקטנה, והגדולה כל כך רצתה אותי, והיתה רק עם אבא. אבל לא הרגשתי אז טוב, מה אפשר לעשות? אני הרי לא עשיתי את זה בכוונה. עשיתי את מה שיכולתי הכי טוב, במסגרת המוגבלות של הדיכאון. כמובן שהחלמתי ומאז אני אמא הרבה יותר טובה. אבל החלטתי עם עצמי שאין לי מה להתייסר יותר מדי על מי שאני ומי שאני לא. כי כל הורה יש לו את הפלוסים ואת המינוסים. והילדים שלנו הם השתקפות בסופו של דבר של האהבה שאנחנו זורעים בהם. גם אם ילדיך רואים שאת פוחדת, מסתגרת במצבים חברתיים, אפילו אומרת להם שאת קצת ביישנית, לא קרה כלום. אנחנו לא אמורים להיות מושלמים, נכון? החשוב הוא שהם כן נפגשים עם חברים. שהפצע שלך לא מביא אותך לסגור אותם בבית. וזה לא נשמע לי מה שקורה, נכון? אז אל תהיי כל כך קשה עם עצמך. את עושה כמיטב יכולתך. את רגישה כל כך לכאב של אחרים, וגם לצרכיהם של ילדיך. וויניקוט דיבר על אמא טובה דייה. לא על אמא מושלמת. טובה דייה. רגישה לצרכים של הילדים שלה. משתדלת כמיטב יכולתה לתת להם אותם. אבל לא מושלמת. ולסיום, רגשות האשמה- אני שמעתי פעם מיהו ברדיו שאמר שכל פעם שמרגיש רגשות אשמה, שם שקל בתיבת חיסכון, כדי שיהיה כסף לטיפול פסיכולוגי בילד, כשיגדל... לא נורא, תמיד יש אנשי מקצוע, שישלימו את מה שאנחנו לא היינו מסוגלים לתת לילדינו... כל טוב, תמי.

ליעל אני מצטרף לדבריה של תמי ורק רציתי להדגיש שהחרדות שאת סובלת מהן (שאינך אמא טובה וכך הלאה), מאוד מובנות וכדאי לפנות לטיפול כדי לשפר את איכות חייך. כל טוב דר' גיורא הידש

אולי מתאימה לך קבוצה לטיפול בקשיים חברתיים. את יכולה למצוא קבוצה באתר: http://www.igroups.co.il/