מצפה לתשובות ברורות
דיון מתוך פורום פסיכיאטריה
איך מאבחנים בצורה מוחלטת וודאית אם התקף פסיכוטי היה זמני וחד- פעמי ולא סכיזופרניה. הרי אחרי התקף אחד לא ממהרים לתייק זאת כסכיזופרניה אז הרי, האדם צריך לחיות כאילו הוא בתקופת המתנה ולקוות שלא יבוא עליו עוד התקף. מהם הקרטריונים? הרי ממה שהבנתי אחרי כל התקף פסיכוטי המצברים מתרוקנים ואז חלה ירידה באנרגיה ובמוטיבציה. ההתקף שלי היה פחות מחצי שנה לא היו הזיות או קולות כן היו מחשבות יחס וקצת מחשבות שווא אולי אני בעצם עכשיו ברימיסייה...אני ללא טיפול תרופתי ואין לי מחשבות שווא או יחס אלא ירידה באנרגיה, עיפות, אוכלת הרבה... ועדיין לא אובחנתי כסכיזופרנית, ועדיין אני לא שקטה. כי זה כאילו שחסרים להם עדיין נתונים או שזה מוןקדם מדיי לאבחן, למרות שעברה שנה מאז. אז למה אני חשה קהות וכאילו לא חזרתי למרץ ולשמחה שהיו קודם לכן? חשה חרטה ואשמה גדולה שהבאתי את עצמי להתקף הפסיכוטי שלבטח הרס את חיי או לפחות שינה את המהות שלי. ואולי פיתחתי ocd - מאחר ואני לא מניחה לנושא, אי- הודאות הורגת אותי. האם התשובה שקיבלתי היא חד- משמעית ומדוייקת- שאני לא סכיזופרנית?
קרן יקרה זה מה שקשה לי עם הפסיכיאטריה המערבית. במקום לעזור לאדם עם הסבל שלו, מכניסים אותו להגדרות של מחלות. יש קריטריונים לסכיזופרניה, דור ודר' הידש בטח יודעים אותם טוב ממני. אני מבינה היטב את החרדה מהמחלה הנפשית. אני גם מבינה היטב את הריקנות, הירידה באנרגיה, ריבוי האכילה. התקף פסיכוטי הוא טראומה, לגוף ולנפש. זו חוויה מפחידה מאד, להשתגע, כי היא כל כך לא מובנת לנו. אולי צריך להקים בית ספר לפסיכוזה. נתכנס כולנו, המשוגעים לשעבר, ונדבר על הפסיכוזות שלנו. איך הרגשנו, מה חשבנו, מי היינו, איך העולם נחווה עבורינו. אולי אם נעשה את זה, נדבר יותר על הפסיכוזות שלנו, ניתן להם שם, צליל, צבע, מנגינה וצורה, הן פחות יפחידו אותנו, ואת אלה שמסביבנו שפוחדים ממנה אפילו יותר וצריכים להכניס אותנו לתבניות של אבחנה. אני חושבת שחלק מהסבל שלך הוא חוסר ההבנה לגבי מה שחווית. למה השתגעתי? האם זה יכול לקרות לי שוב? האם משהו דפוק בי, באישיות שלי? למה זה קרה דווקא לי? אני חולת נפש, או שזה היה משהו חד פעמי? למה עכשיו אני מרגישה כל כך ריקה מבפנים? הריקנות היא סוג של אנרגיה מנוגדת למלאות היתר של החוויה הפסיכוטית. זה טבעי שתהיה ירידת אנרגיה, הרי הפסיכוזה היא חוויה כל כך חזקה, עוצמתית. הרי בפסיכוזה אנחנו מרכז העולם, לכל דבר יש משמעות יתרה, ולנו- כוחות מיוחדים. העולם כולו סובב סביבנו. אני הייתי המשיח. לא פחות ולא יותר. אני, תמי הקטנה, המשיח. אז ברור שכשאגלה, למירב הפדיחה, שלא משיח ולא נעליים, אני ארגיש מאד ריקה, חולה, רעבה וחסרת אנרגיה. האם זה אומר שאת חולה במחלה כרונית? מי יכול לדעת את זה יותר טוב ממך? אני אומרת לך שהתגובות שלך נשמעות לי נורמליות למצב שהוא אחרי פסיכוזה. אבל למה לא להעזר קצת בתרופות, שיעזרו קצת להרגיש יותר טוב עם עצמך (אנטי דיכאוניות והרגעתיות) ויתנו לך זמן לעבד ביתר ביטחה את החוויות הכל כך קשות ומשכרות שעברת? למה לא ללכת לטיפול? אני חזרתי לאחרונה לטיפול הפסיכולוגי שלי. סיפרתי לכם על המפגש האינטרנטי שלי עם הפסיכולוגית שהיתה לי כשהשתגעתי. אותה פסיכולוגית שראתה אותי משוגעת ונבהלה. לא רצה אחרי לרחובות כדי להגיש לי עזרה. לא גייסה את הורי. ואני לא ידעתי שאני כל כך פגועה ונטושה מהחוויה הזאת, עד ששאלתי אותה אם זו היא והיא אמרה לי שכן. וכל כך הרבה כאב עלה. אז אמרתי, למה שלא יהיה לי טיפול? אפילו שעברו כבר 10 שנים, למה שלא יהיה לי מקום לדבר על הכאב הזה? כאב זה מן דבר שצריך הכרה, צריך מקום. הפורום הזה הוא מקום כזה בשבילי. אבל זה מימד ווירטואלי. צריך אנשים אמיתיים שירגישו איתנו מה שאנחנו הרגשנו לבד בתוך השיגעון הזה. אנשי טיפול אמורים לתת לנו את זה. אם הם טובים. ויש טובים. מקווה שלמרות שהתשובות שלי אינן ברורות, הם נתנו לך איזשהו סוג של מענה. את יכולה לכתוב לי גם למייל. תרגישי טוב, תמי.
לקרן גורם הזמן הוא הכרחי לאבחנה, כך שאם מדובר בפחות מחצי שנה אין זו סכיזופרניה (לפחות לפי ה DSM שהוא המקובל על הרופאים). תקראי את תשובתי מספר שאלות למטה וחשוב לטפל בנושא החרדה. כל טוב דר' גיורא הידש
