מבולבלת

קראתי כאן הרבה דברים שנכתבו אודות התקף פסיכוטי. ואני מוכרחה לציין שיצאתי יותר מודאגת ולחוצה מלפני הקריאה. אני בת 32 ועברתי התקף אחד וסביר להניח גם אחרון. הוא היה קצר וללא טיפול תרופתי. לאחר שהייתי אצל כמה וכמה פסיכיאטרים, הם אמרו לי שהכל בסדר איתי וזהו היה מקרה אחד ויחיד. עבר זמן רב מאז ההתקף והכל בסדר, לא היו עוד התקפים. ומלבד קצת עיפות - הכל בסדר. אני מספרת את כל זה- כי עדיין מכרסם בי הספק, אם לא חליתי בסכיזופרניה. אני עדיין עייפה, ומדוכדכת. לא נאמר לי שיש צורך בתקופת שיקום אם בכלל אחרי ההתקף. ופשוט ישבתי בבית חצי שנה- מלאה בחרדות ממה שעברתי ואולי אעבור. רציתי לדעת אם בעקבות ההתקף אני נפגעתי בצורה זו או אחרת. או שאפשר לשים הכל מאחורי ולנסות לשכוח מזה (למרות שבמציאות זה לא ממש מצליח לי, ואין יום שזה לא מעסיק אותי למשך 24 השעות הבאות) אני כל הזמן חושבת שיש לי הפרעה או מחלה ואני לעולם לא אחזור לעצמי. אני חסרת בטחון ולא מעיזה להתקדם הלאה. הייתי בטיפול פסיכולוגי שלא ענה לי על השאלות הללו ולא ראיתי שום תועלת נכך. אשמח לעזרה כלשהיא

בילי יקרה רבים וטובים כאן בפורום השתגעו וחזרו לעצמם באופן מלא. אפילו עשירים יותר מבפנים. אני כמובן אחת מהם. ואני עברתי שני התקפים פסיכוטיים. וכן, איבחנו אצלי מאניה דיפרסיה. נו אז מה? אז אני לוקחת תרופות. לא סוף העולם. יש כל מיני מחלות. מצב פסיכוטי הוא מצב, הוא לא מחלה. יש אפיזודה פסיכוטית, והיא לא חייבת לחזור על עצמה. אבל זו חוויה טראומטית וצריך לדבר עליה, לא להישאר איתה לבד. הבעיה היא שזה לא מסוג הדברים שאפשר כל כך בקלות לדבר עליו בשכונה או בעבודה. בגלל הסטיגמות. ואנשי מקצוע לא תמיד עוזרים, משום מה. אז אולי אפשר לדבר קצת על השיגעון שלנו, כאן בפורום? אולי זה יהיה יותר יעיל להתיידד עם החוויה הפסיכוטית, במקום לפחד כל הזמן שהיא תחזור? אני יכולה לספר לכם על שלי. ספרו לי על שלכם. נחליף חוויות. זה בכל זאת פורום בעילום שם. מה יש לנו להפסיד? כשאצלי הכל התחיל אני זוכרת שהלכתי לאחותי, ומצאתי שם ספר על תיאוריית הכאוס. ישבתי והעתקתי ממנו בקדחתנות. הרגשתי באופן לא מודע שהוא מבטא את החוויה הפסיכוטית, הלא רציונלית, חוויה שמוצאים בשירים לפעמים, באומנות, חוויה של פירוק לצורך חיבור מחדש. חוויה שמה שמרגיש בפנים- רואים אותו בחוץ, ולהיפך. חוויה שלכל דבר יש משמעות, בעיקר בצירופי המקרים, שאינם מקריים. עד היום החשיבה הפסיכוטית מלווה אותי. לפעמים אני עדיין פסיכוטית, רק שאני לא מגלה... כי חשיבה כזאת, אינטואיטיבית, סימבולית, רוחנית אפילו, קיימת בנו תמיד. לצד החשיבה הרציונלית. בפסיכוזה החשיבה הרציונלית נחלשת. וזה מפחיד. ומפחיד לא פחות לחזור לעולם ולגלות את זה. פדיחה, לא? אני איתך בבילבול ובכאב. תמי.

לבילי אני מצטרף לדבריה של תמי, ובאופן כללי ככול שעובר הזמן ומתרחקים מההתקף הפסיכוטי כך שהביטחון שהתקף כזה לא יחזור רב יותר. מה שעולה ממכתבך הוא חרדה רבה מפני התקף נוסף, אולי צריכים לטפל בחרדה? כמובן שחרדה זו אינה קשורה להתקף הפסיכוטי. כל טוב דר' גיורא הידש